מאת דוד סוונסון, World BEYOND War, ינואר 26, 2022
של כריסטופר קוקר למה מלחמה משתלב לז'אנר עם זה של מרגרט מקמילן מלחמה: איך עיצב אותנו הסכסוך, של איאן מוריס מלחמה: מה זה טוב?, ושל ניל דה-גראס טייסון אביזר למלחמה. הם מעלים טיעונים שונים מאוד למלחמה, אך המשותף להם הוא טיפשות כללית כך שזה נראה כמו מעשה של נדיבות קיצונית אפילו לכבד את דבריהם כ"וויכוחים". הספר של קוקר, כמו זה של מקמילן אבל פחות, מקדיש הרבה מאוד עמודים למשיקים ולחוסר רלוונטיות.
יש לי דיבייט בקרוב, בו אני אטען שלעולם לא ניתן להצדיק מלחמה. ויכוח כזה מתחיל באופן טיפוסי והגיוני מעבר לרעיון שמלחמה היא פשוט בלתי נמנעת. אני מצפה מהיריב שלי לטעון, לא שבני אדם נידונים למלחמה בדיוק כמו לרעב, צמא, שינה וכו', אלא שאפשר להעלות על הדעת מצב שבו לחימה במלחמה תהיה הבחירה המוסרית של ממשלה.
כמובן ש"מלחמה היא בלתי נמנעת" ו"מלחמה היא מוצדקת" לעתים קרובות מתערבבים. אם מלחמה הייתה בלתי נמנעת, אתה יכול להשתמש בזה כדי להצדיק הכנה למלחמות כדי לנצח בהן במקום להפסיד בהן. אם מלחמה הייתה מוצדקת בצורה מתמשכת כלשהי, אתה יכול להשתמש בזה כדי לטעון את הבלתי נמנעת שלה. ספרו של קוקר טוען בעמודיו הראשונים שמלחמה היא בלתי נמנעת, שסיום המלחמה הוא "אשליה גדולה", ש"לעולם לא נימלט ממלחמה", תוך ערבוב זה יחד עם טענות שמלחמה היא רציונלית ומועילה. לקראת סוף הספר, לאחר הודאות רבות עד כמה מלחמה נוראה היא, הוא כותב "האם אי פעם נראה את סוף המלחמה? אולי יום אחד . . . ." האם ספר כזה ראוי להפרכה, או שמא תלונה על בזבוז זמן ראויה יותר?
קוקר, במהלך הספר, משחזר את הנושא הכללי הזה. בשלב מסוים הוא פורס טענות שהופרכו מזמן של סטיבן פינקר על מלחמה פרהיסטורית, ואז מספר כמה מהעובדות הלא נוחות שאינן מתאימות לטענותיו של פינקר, ומסכם, "בסופו של דבר, מי שאינו מומחה הוא ללכת עם הבטן שלו. ואני בוחרת. . . . אבל בשלב הזה, למה שלמישהו יהיה אכפת מה הוא בוחר?
למעשה אין צורך שמישהו "ילך עם הבטן שלו", כפי שאנסה להסביר. אני רק רוצה להבהיר תחילה, כי הספרים האלה לא, שיש הבדלים בין הטענה שמלחמה היא בלתי נמנעת לבין הטענה שמלחמה טובה לנו. כל אחד יכול להיות נכון בלי השני. שניהם יכולים להיות נכונים. או, כפי שזה קורה בפועל, שניהם יכולים להיות שקריים.
התפיסה שמלחמה היא בלתי נמנעת נתקלת בבעיות רבות. האחת היא שאנשים עושים בחירות, והתנהגויות תרבותיות נוצרות על ידי הבחירות הללו. בעיה אחת מספיקה כדי לעצור את כל הרכבת המלחמה היא בלתי נמנעת, אבל יש אחרות. אחר הוא שאין שום מלחמה אינדיבידואלית אמיתית שבה אנחנו לא יכולים לספר את הבחירות שנעשו וכיצד ניתן היה לעשות בחירות שונות. בעיה נוספת היא שחברות שלמות בחרו לעתים קרובות להסתדר ללא מלחמה לפרקי זמן עצומים. שלישית היא שרוב האנשים, אפילו תחת ממשלות שמנהלות מלחמות, חיים את חייהם בלי שום קשר למלחמה, ושאלה שיש להם משהו לעשות איתה בדרך כלל סובלים. בתוך חברה ששמעה אי פעם על מלחמה, אתה יכול לגרום לכמה אנשים לרצות לקחת חלק, אם כי בדרך כלל לא רבים מהם יעשו כל שביכולתם כדי להימנע מכך, ועוד פחות מכך ההמונים שישתתפו רק אם ייאלצו. לאף מדינה על פני כדור הארץ אין בית חולים לסובלים ממחסור במלחמה, או גיוס לחייב אנשים לאכול, לישון, לשתות, להתעלס, להתיידד, ליצור אמנות, לשיר או להתווכח, על כאבי כלא או מוות. רוב הספרים הטוענים על הבלתי נמנע של משהו אינם מסתיימים ב"האם אי פעם נראה את הסוף של זה? אולי יום אחד . . . ."
יש גם את הבעיה של כמה דברים שונים בתכלית, שמתייגים מלחמה היום, לפני 200 שנה, לפני 2,000 שנה, במדינות עם צבאות מסיביים, ובחברות המשתמשות בחניתות. ניתן להעלות טענה חזקה שטייס מזל"ט וזרק חניתות אינם עוסקים באותה פעילות, וכי כאשר קוקר כותב "מלחמה תהיה בלתי אפשרית אם לא היינו מוכנים להקריב קורבנות אחד למען השני", ייתכן שהוא לא מתכוון. לטייסי מזל"טים, נשיאים, מזכירי מלחמה, מרוויחי נשק, נבחרי ציבור, בכירים בתקשורת, קוראי חדשות או מומחים, שנראה שהם מאפשרים מלחמה בכוחות עצמם ללא שום הקרבה מיוחדת.
התפיסה שמלחמה מועילה מתמודדת עם הבעיות שלה, לרבות שמלחמה היא גורם מוביל למוות ופציעה וטראומה וסבל וחוסר בית, הורס מוביל של עושר ורכוש, המניע העיקרי של משברי פליטים, גורם מרכזי של הרס סביבתי והרעלת אוויר, מים ואדמה, מפנה מוביל של משאבים הרחק מצרכים אנושיים וסביבתיים, הגורם לסיכון לאפוקליפסה גרעינית, ההצדקה לחשאיות ממשלתית, בסיס עיקרי לשחיקת חירויות האזרח, תורם עקבי לשנאה ולאלימות גזענית, אבן הנגף העיקרית בביסוס שלטון החוק או שיתוף פעולה עולמי במשברים גלובליים לא אופציונליים שמדינות העולם לא מצליחות לטפל בהם במיומנות, כגון קריסת אקלים ומגיפות מחלות, ולמעשה כזה הכירו באסון שניתן בהחלט לסמוך על תומכי מלחמה מסוימת שיעמידו פנים שזהו "המוצא האחרון" שלהם.
ההבחנה שאני עושה בין הטענה השקרית שמלחמה היא בלתי נמנעת לבין הטענה השקרית שמלחמה מועילה לא קיימת בספר המבולבל של קוקר, לא רק בגלל שהיא מבולבלת, לא מאורגנת ונוטה למשיקים לא רלוונטיים, אלא גם בגלל שהיא מבקשת העלו טיעון פסאודו-דארוויני שמלחמה היא תועלת אבולוציונית, ושתועלת זו הופכת איכשהו מלחמה לבלתי נמנעת (אלא שזה לא קורה כי "אולי יום אחד...").
קוקר לא כל כך מעלה ויכוחים, אלא מחליק בהנחות כשהוא מתערבל. הוא מתייחס בדרך אגב ל"מדוע צעירים נמשכים למלחמה מלכתחילה" למרות שרוב הצעירים בעליל לא, ובחברות שחסרה בהן מלחמה, אף צעיר אחד לא נמשך אליה. "המלחמה מתחילה מאות אלפי שנים אחורה", הוא טוען, אבל מסתבר שזה מבוסס בעיקר על הבטן שלו, ספקולציות מסוימות לגבי ההומו ארקטוס, והסך הכולל של הספר של אפס הערות שוליים. "עמנואל קאנט הודה שאנחנו אלימים מטבענו", אומר לנו קוקר, בלי שום רמז לכך שאנו עלולים לעלות על המושגים של המאה השמונה-עשרה של "מטבענו".
למעשה קוקר קופץ משם לתיעול רוחו של ד"ר פנגלוס כדי להודיע לנו שמלחמה מובילה להתרבות הדדית, וגורמת לעלייה ברמת ה-IQ, כך ש"יש סיבה רציונלית לחלוטין מדוע אנו עוסקים במה שמופיע לעתים קרובות. להיות התנהגות כל כך לא הגיונית לכאורה." מלחמה עשויה להיות טרגית אבל לא טרגית כמו הכישלון של וולטייר להתמיד בגלל זה! לא משנה שמדובר בטירוף מוחלט. בואו רק נשקול את הרעיון הזה של התנהגות רציונלית שלעולם לא מדברים או, ככל הידוע לנו, אפילו מחשבה. מלחמות מתפרסמות בדרך כלל כמסעות צלב נגד לקוחות נשק זרים שהפכו גרועים ואיכשהו יותר דיקטטוריים, לא כאמצעי להתרבות עם הזרים המרושעים. ולא, קוקר לא מדבר על מלחמות עתיקות. "בני אדם הם אלימים בלתי נמנע", הוא מצהיר. הוא מתכוון עכשיו. ולתמיד. (אבל אולי לא יום אחד.)
קוקר מוכיח שמלחמה היא בלתי נמנעת בעיקר על ידי הצבעה על הרבה הישגים מוזרים של אינטליגנציה של בעלי חיים אחרים ועל חסרונות של בני אדם, אם כי בלי להסביר איך כל זה מוכיח משהו. "גם אנחנו מושפעים, נכון, מגירוי-על כמו מזונות מהירים (למרות שהם פחות תזונתיים מאחרים) ודוגמניות שרכשו תמונות (שלמרות שהן אטרקטיביות הן לרוב פחות אינטליגנטיות מאנשים אחרים)." התעלומה הגדולה ביותר כאן, אני חושב, היא האם הם פחות אינטליגנטים ממי שמאמין שלתמונה בפוטושופ יש רמה של אינטליגנציה. נראה שהנקודה היא שזו איכשהו יהירות ממוקדת במין להודות באחריות (וביכולת) שלנו לבחור את ההתנהגות שלנו. אבל, כמובן, יכול להיות שזה פשוט בורות חסרת אחריות לא לעשות זאת.
עוד כמה תובנות מפתח מקוקר שאני לא ממציא:
"בני אדם מוכנים להרוג זה את זה, תוך סיכון מסוים לעצמם." (עמוד 16) (חוץ מרובם שאינם כאלה)
"[מלחמת העולם] הייתה אחת הדרכים היעילות ביותר לשפר את 'כושר העתיד' שלנו." (עמוד 19) (חוץ מזה שזו שטות חסרת משמעות, פשיסטית מעורפלת, גם אם הגרעינים לא יגדירו בסופו של דבר את הכושר שלנו)
"המלחמה ממשיכה לענות על הצרכים החברתיים והפסיכולוגיים שלנו." (עמוד 19) (פרט לכך שאין מתאם בין המיליטריזם של מדינות ודירוג האושר של מדינות, להפך)
"מלחמה היא מה שעושה אותנו אנושיים." (עמוד 20) (חוץ מזה שרובנו שאין להם שום קשר למלחמה הם לא היפופוטמים)
"הקסם האוניברסלי שלנו ממלחמה" (עמוד 22) (יותר אוניברסלי מההיקסמות שלנו מ-COVID?)
"השלום יכול להיסדק. מלחמה יכולה לפרוץ. . . ." (עמוד 26) (אז למה להזכיר אנשים בכלל? זה נראה כמו עבודה למטאורולוגים)
"האם בינה מלאכותית תוציא את המלחמה מידינו?" (עמוד 27) (אם אתה מתכוון להפוך את המלחמה לבלתי נמנעת באמצעות אנשים שאינם בני אדם, מדוע לטעון שהאנושות האנושית באנושיות המהותית של בני האדם היא מה שהופך את המלחמה לבלתי נמנעת?)
"הזכות להיהרג רק על ידי אדם אחר, גם אם הוא משחרר טיל ממרחק של אלפי קילומטרים, עשויה להיות הבסיסית ביותר מבין זכויות האדם שאנו תובעים לעצמנו". (עמודים 38-39) (אני אפילו לא יכול)
קוקר, ייאמר לזכותו, מנסה לענות לפרדוקס המלחמה-היא-אנושית של המינים. מלחמה הייתה מוכרזת כבלתי נמנעת, טבעית וגברית. עכשיו הרבה נשים עושות את זה. אם נשים יכלו להרים את זה, למה גם גברים וגם נשים לא יכולים להניח את זה? אבל קוקר רק מצביע על כמה דוגמאות של כמה נשים שהשתתפו במלחמה לפני זמן רב. אין תשובה בכלל.
קוקר גם טוען ש"מלחמה הייתה מרכזית בכל מצב חיים שיצרנו עד כה. הוא משותף לכל תרבות ולכל תקופה; זה מתעלה גם על הזמן וגם על המקום." אבל כמובן שזה לא נכון. לא הייתה התקדמות אחת ברחבי העולם דרך סוגים טובים יותר של חברות, כפי שקוקר מדמיינת, אבל כפי שהופרכה היטב ב- שחר הכל, לא משנה מה אתה טוען על כל טענה אחרת בספר ההוא. ולהרבה אנתרופולוגים יש מְתוֹעָד היעדר מלחמה בחלקים רבים של כדור הארץ לפרקי זמן ארוכים.
עם זאת, מה שספר כמו זה של קוקר יכול לעשות הוא להסיח את דעתנו מהעובדה הפשוטה שאני אוהב לדמיין את ז'אן פול סארטר מתרומם מהאדמה, ראשו מסתובב ב-360 מעלות וצורח עלינו: גם אם לכולם תמיד הייתה מלחמה, היינו יכולים לבחור שלא.
