מאת דוד סוונסון, World BEYOND War, נובמבר 30, 2021
השחר של הכל: היסטוריה חדשה של האנושות מאת דיוויד גרייבר ודיוויד וונגרו הוא, לדעתי, תרומה אדירה לידע האנושי ולמדריך לחיפוש אחר מאותו הדבר - כמו גם הישג ראוי לציון לדייוויד של העולם, שאולי קצת נופלים לאחרונה. כמה מהנקודות שהוא מתעד ומשכנע מהן הן:
לא הובס ורוסו צדקו, ולא טענו מעולם, לא במובן של תיאור אנשים ואירועים ממשיים.
לא קיים דפוס של חברות אנושיות המתקדמות בשלבים מקבוצות נוודות קטנות של ציידים-לקטים מטומטמים מכדי לקיים שיטת ממשל, לחקלאים עירוניים מיושבים בהכרח תחת מגפיים של עריצים, לתעשיינים לבנים כמעט, לדמוקרטים מלאים ולנאט"ו. חברים להוטים להרוס מערכות אקולוגיות ולאגור נשק גרעיני.
להיפך, האנושות יצרה במשך אלפי שנים ממשל משתף דמוקרטי במגוון גדול של צורות בכל יבשת, כמו גם מלכות ללא ערים או מספרים גדולים, ערים ללא מונרכיה, חברות גדולות ועבודות ציבוריות וערים ללא חקלאות, חקלאות ללא ערים או רכוש פרטי, רכוש פרטי ללא חקלאות, דמוקרטיה באוכלוסיות עירוניות גדולות, חקלאות וביורוקרטיה ללא שליטים וכו'.
בני אדם גם בחרו בכוונה מעבר מחיים כפריים לעירוניים, מחיים עירוניים לחיים כפריים, ממשל עממי לממלכות מסוגים שונים, מממלכות ומדינות עבדים למועצות דמוקרטיות פופולריות, מחקלאות לחיפוש מזון, מחיפוש מזון או חקלאות לשילוב כלשהו של השניים, וכל כיוון ושינוי אפשרי אחר.
ולא רק כל וריאציה, אלא כל תערובת. הומו סאפיינס יצר מלכים סמליים ללא כוח, מעברים עונתיים מדיקטטורה לאנרכיזם ובחזרה, חברות נקיות מדרגות או עונשים או חוק או סכסוך, חברות נקיות מהדברים הללו אך משתמשות ברצח ועינויים וקניבליזם נגד זרים, חברות המאמצות זרים באופן מלא וחברות שבט. הנושאים זכויות וחובות על פני מספר רב של חברות ושפות שונות.
כמו שאף אחד לא יכול להבין באופן סביר את המדיניות הממשלתית על פני כדור הארץ בשנת 2021 כהגיונית מבחינה רציונלית ומונעת כלכלית גרידא, יישום הנחות כאלה על חברות עבר, אפילו תוך שהוא מדמיין את תושביהן כתת-אנושיים, לא מביא אותך רחוק. החברות ביצעו פשרות של עושר לחופש, חקלאות בשביל הקלות, יבולים מזינים יותר למועדפים קלים יותר (או קשים יותר), וביות של בעלי חיים כדי לשמור אותם זמינים לציד. אנשים עיצבו את התרבויות שלהם באופן מפורש כדי להבדיל את עצמם מתרבויות אחרות, לרצות את האלים ולכבד את המתים - כל זה משליך את הרעיונות של אנתרופולוגים לגבי מקסום קלוריות או מעבר למדינה הביורוקרטית המודרנית הצבאית עם בחירות שאושרו על ידי תאגידים. .
אנשים נהגו לנסוע הרבה יותר והרבה יותר רחוק באלפי שנים עברו. מהגרים היו משולבים בחברות (בנעימות או באלימות) הרבה יותר באלפי שנים עברו. המגמה הייתה לעולם גדול ומבודד יותר, על אף הגעתו של קולומבוס והמצאת המטוס והאינטרנט.
הזמנים והמקומות שלא הותירו לנו אנדרטאות אבן ענקיות הם המקומות הראשונים לחפש אחר חופש גדול יותר וזכויות אדם. אבל אפילו רבים מהמקומות שהותירו מאחור מבני ענק חסרו את התפיסה שכל אחד צריך לציית לכל פקודה מכל אחד אחר.
ייתכן שהייתה יותר השתתפות דמוקרטית בממשל בכמה ערים במסופוטמיה לפני 6,000 שנה מאשר כמעט בכל מקום על פני כדור הארץ במאה ה-21 כאשר התפשטות הדמוקרטיה הפכה להצדקה להפצצת המקום.
אין הוכחות ממשיות לטענות של אנשים כמו הובס, איאן מוריס או סטיבן פינקר שהעולם מלא בהכרח באלימות ואומללות, אלא אם כן נעשה שימוש באלימות של המדינה כדי להרגיע את כולם.
כאשר האירופים למדו על האינדיאנים, הם גם למדו ישירות מהם, דרך דיונים ודיונים, עבודות כתובות וחילופי דברים, סמינרים ציבוריים ופרטיים, הן ביבשת אמריקה והן באירופה. הביקורת הילידית על החברה האירופית כללה את חוסר החופש, השוויון או האחווה שלה, הנכונות המזעזעת שלה להשאיר אנשים עניים וסובלים, והאובססיה שלה לעושר על חשבון זמן ופנאי. ביקורת זו הייתה מקורו של זן חשיבה גדול ב"נאורות" האירופית, שהתגובה העיקרית לה הייתה האינפנטיליזציה הרוסאוהובסיאנית של האנשים שזה עתה העבירו ביקורת נבונה, קוהרנטית ומנוסחת, כמו גם המצאת השווא. טענות על הצורך להקריב את החופש למען הבטיחות, על הירידה כביכול במקום עלייה בשעות העבודה במעבר לאורח חיים אירופאי וכו'.
לפני הביקורת שהשמיעו תושבי אי הצבים, אינטלקטואלים אירופאים לא טרחו לתרץ תירוצים לאי-שוויון כסימן בלתי נמנע להתקדמות, כי הרעיון שיש משהו לא בסדר באי-שוויון לא עלתה בדעתם הרבה. רבות מהחברות שנמחקו במידה רבה למען הקמת ארצות הברית הוכרו הדדית הן על ידי עצמן והן על ידי האירופים כחופשיות בהשוואה לאירופה ולמושבותיה; המחלוקת היחידה הייתה האם חופש הוא דבר טוב או לא. כיום, האינדיאנים ניצחו בעצם בוויכוח הרטורי, בעוד האירופים ניצחו במציאות החיה. כולם אוהבים חופש; למעטים יש את זה. למרות שאם אתה מוציא את הביטוי "להפר את המשטרה" אתה עשוי לגלות שרידים תוססים של אותם ישועים שהודו שלאנשי וונדאט היו הרבה פחות סכסוכים ממה שהיה קיים בצרפת למרות שלא נאלצו לציית לחוקים, ובכל זאת גינו את ההצלחה הזו כעיקרון.
"החופש לנטוש את הקהילה שלו, בידיעה שהוא יתקבל בברכה בארצות רחוקות; החופש לעבור קדימה ואחורה בין מבנים חברתיים, בהתאם לתקופת השנה; החופש לא לציית לרשויות ללא תוצאות - נראה שהכול פשוט הונח בקרב אבותינו הרחוקים, גם אם רוב האנשים מוצאים אותם בקושי מתקבלים על הדעת כיום."
אבל אני בטוח שרוב האנשים מוצאים אותם נחשקים בדיוק במידה שהם יכולים להרות מהם. במקרה שמישהו צריך תזכורת, אנשים במקרים מתועדים של אפשרות לבחור בין חיים עם ילידים אמריקאים לחיים עם קולוניסטים אירופאים בחרו ברובם בראש, ההיפך ממה שאנשים דמיוניים בסיפורים מאת רוסו או פינקר פשוט חייבים לעשות.
למקרה שלמישהו לא ברור, בני האדם לא השתנו באופן משמעותי באמצעות אבולוציה ביולוגית כלשהי בתוך מאות שנים בלבד, וההבדלים הביולוגיים בין קבוצות של בני אדם ברחבי העולם הם טריוויאליים ביותר. במשך רוב הקיום האנושי והקדם-אנושי, אנשים חיו על הפלנטה הזו עם מינים אחרים של אנשים ושל פרימטים דמויי אנשים. אבל ההבדלים האלה נעלמו מזמן, לפני שמישהו המציא את הגזענות המודרנית. ללא אירופאים יש את אותו מוח כמו לאירופים. אז, לא רק שיש בעיה בטענה שהבדלים תרבותיים מסתכמים בשלבים בדרך כלשהי של אבולוציה תרבותית (שזה נלקח רק לעתים רחוקות ולא ברור שדרך לקראת מצב רצוי יותר), אלא שיש בעיה באמת מגוחכת בדמיון שהאבולוציה התרבותית איכשהו מסתכם באבולוציה ביולוגית. אחת התוצאות של טיפת טיפשות היא לדמיין שהאירופאים בוחרים במערכות הממשל שלהם, בעוד שאחרים פשוט מועדים מצוק ונוחתים במערכות שלהם. במציאות, חברות רבות שאינן חקלאיות היו למעשה חברות אנטי-חקלאיות, חברות רבות ללא מלכים היו חברות אשר ויתרו מכל הלב על רעיון המלכים וכו'. תרבויות "שוויוניות" פרהיסטוריות לא היו מטומטמות מכדי ליצור היררכיות; להיפך. ההצלחה שזכו לאנתרופולוגים לתייג חברות פרה-היסטוריות עם חירויות גדולות יותר "פשוטות" ואלו עם פחות "מורכבות" תגרום לכל תעמולת מלחמה להשתגע מקנאה.
תרבויות שיצרו מעין היררכיה בעונה אחת והרסו אותה בעונה אחרת, מדי שנה, אינן יכולות שלא להיות מודעות לאפשרויות ובחירות במדיניות ציבורית כמו כמה מהילידים האמריקאים שתועדו ככאלה לאחר הגעת אירופה. פסטיבלים עונתיים ברוב העולם עשויים להיות שרידים של שינויים עונתיים מהותיים יותר בכוח הפוליטי, אבל במקרה כזה היכולת להעלות על הדעת את מה שהם התכוונו פעם דעכה.
מרכיב אחד בחברה המערבית העכשווית המקודם באופן אינטרסנטי כקבוע ובלתי נמנע הוא מלחמה. אבל כדור הארץ מעולם לא ראה משהו שדומה לסוגי המלחמות של היום עד לאחרונה, וראה חברות מכל הסוגים חיות תקופות ארוכות עם מלחמה וללא מלחמה. אין דבר כזה "האדם הפרימיטיבי" או "הטבע האנושי" שממנו ניתן להפיק את התשובה האמיתית האם בני אדם באמת מנהלים מלחמה או לא. אנשים אינם שימפנזים והם גם לא בונובו; הם אפילו לא אנשים, כאשר זה נלקח כדי לציין אופן מסוים של התנהגות. כל מה שיש לנו הוא העובדה שרוב האנשים שעוסקים במלחמה סובלים נורא, בעוד המקרים שתועדו בכל ההיסטוריה של סבל ממחסור מוחלט במלחמה אינם קיימים. חברות אסרו מלחמה, דרשו שהמנצחים במלחמה ישלמו פיצויים לכל קורבן ובכך ירתיעו מלחמה, יצרו בריתות שלום, יצרו פקידי שמירת שלום, הפכו את המלחמה לנושא של לעג ולא תהילה, התייחסו למלחמה כאל בילוי מקובל רק בעונה מסוימת של השנה, התייחס למלחמה יותר כאל משחק או מחזה עם מעט מקרי מוות אם בכלל - וכמובן, עשו בדיוק את ההפך מכל הדברים האלה. הבחירה היא שלנו.
הכובשים הספרדים, כמו אחרים ברחבי העולם, גילו שהחברות שקשה היה לכבוש הן אלה שלא היה להן שליט, אלה שהיו להן אנשים חסרי הרגל של ציות, אנשים שהיו צוחקים או מתקוממים על הרעיון של נשבע אמונים לדגל. ההגנה הטובה ביותר מפני עריצות וכיבוש היא למעשה לא טכנולוגית או רצחנית, אלא מרדנית.
דייוויד גרייבר ודיוויד וונגרו מאמינים שהעדויות מראות שהמלחמה הייתה נדירה או לא קיימת במהלך רוב קיומה של האנושות, אם כי היא בהחלט התקיימה עם ובלי חברות חקלאיות עירוניות גדולות.
חלק גדול מהאמור לעיל עשוי להיראות מובן מאליו, אולי במיוחד במידה שלא הרוויחו מהחינוך הפורמלי. אם חלקים ממנו נראים ההפך למובן מאליו, אז הספר המתועד היטב, שחר הכל, עשוי לעזור בזה. אבל האם זה באמת נחוץ? האם אנחנו באמת צריכים לדעת שמשהו נעשה בעבר כדי לעשות את זה? המאמצים שאנו הולכים אליהם, כדי להוכיח שגם אם אין חדש תחת השמש, עדיין יכולה להיות לנו חברה טובה יותר ממה שאנו עושים כעת, בסופו של דבר, כמו בספר הזה, מתעדים בלי סוף דברים חדשים שמופיעים תחת השמש.
