מאת פרד נורמן, World BEYOND War, דצמבר 30, 2021
יום אחד ילדה קטנה בכיתה ניגשה למורה שלה ולחשה כמו סוד, "המורה, מה זו מלחמה?" המורה שלה נאנחה, ענתה, "אני אגיד לך
אגדה, אבל אני חייב להזהיר אותך קודם כל שזה לא
סיפור שתבין; זה סיפור למבוגרים -
הם השאלה, אתה התשובה - פעם אחת..."
היא אמרה, פעם…
הייתה מדינה שתמיד הייתה במלחמה
- כל שעה בכל יום של כל שנה -
זה האדיר את המלחמה והתעלם מאלה שמתו,
הוא יצר את אויביו ושחט ושיקר,
זה עינה ורצח ושחט ובכה
לעולם של צרכי ביטחון, של חופש ושלום
שהסתיר היטב את החמדנות שגורמת להגדלת הרווחים.
בדיוני ופנטזיה, כמובן, אבל דמיינו את זה אם אתם יכולים,
ודמיין גם את תושבי אותה ארץ בדיונית,
אלה שצחקו וחגגו והיו חמים ואוכלים היטב,
שנישאו לאהובותיהם והולידו ילדים שהובילו
חיים של חופשיים בבתים של אמיצים מלאים בטוויטרים
וציוצים וקריאות מדי פעם של יצורי דיבור שמחים,
המשפחה כולה משחקת את התפקידים של אגדות פיקחות,
ארץ מדומה אמיתית שבה אף אחד לעולם, לעולם לא
פעם ביום בודד, עשה כל מאמץ לסיים את המלחמות
שהפך את המדינה שלהם למדינה שתמיד הייתה במלחמה.
דמיינו גם את האויב, אלה שהופצצו
וזלגו, נגררו לרחובות וירו, אלה
שמשפחותיהם נהרסו, הבנים שצפו
אבותיהם הרגו, הבנות שראו את אמותיהן
הופר, ההורים ששקעו ארצה בתור שלהם
חייהם של ילדים הרטיבו את האדמה שעליה כרעו,
אלה שיהיו לנצח אויב המדינה
שתמיד היה במלחמה, אלה שישנאו לנצח
המדינה שתמיד הייתה במלחמה, ושונאת את תושביה.
וכך העולם התפצל: האחד רחץ בשמחה
שקרים, חצי ספוגה בדם; שני החצאים לרוב אחד,
לא ניתן להבחין למתים, אדישים למתים,
עולם ענק אחד של אומללות, של מטענים, של ידיים ורגליים,
ארונות קבורה והלוויות, של גברים בדמעות, של נשים בשחור,
של כוכבי זהב, כוכבים כחולים, כוכבים ופסים, של שחור ואדום,
הצבעים של האנרכיסט, של ירוק ורצועות של לבן,
השנוא והשונא, הפחד והפחד, האימה.
היא אמרה, פעם…
או מילים בעניין זה, מילים למבוגרים לאוזניים בוגרות,
והילד אמר: "המורה, אני לא מבין"
והמורה אמרה: "אני יודע ואני מרוצה. אני
ייקח אותך לגבעה המשקפת את השמש ביום
וזוהר בלילה לאור ירח. זה תמיד זורח.
זה בחיים. עליו מנצנצים 6,000 כוכבים, 6,000
זיכרונות, 6,000 סיבות שהמלחמות אינך עושה
להבין האם מלחמות שלעולם לא יהיו לנו שוב,
כי בסיפור האגדה הזה, יום אחד האנשים התעוררו,
האנשים דיברו, והמדינה שתמיד דיברה
היה במלחמה היה עכשיו בשלום, והאויב, לא
בהכרח חבר, כבר לא היה אויב, וקטן
ילדים לא הבינו, והעולם שמח"
אליו התחנן הילד, "קח אותי לגבעה הזו.
אני רוצה ללכת בין הכוכבים ולשחק איתם
בשלום."
פעם - אגדה,
חלום של מורה, נדר של סופר
לילדים כולם - אנחנו לא יכולים להיכשל
הילדה הקטנה ההיא - הגיע הזמן.
© פרד נורמן, Pleasanton, קליפורניה
