בקולפאקס, הדים של סכסוך נוסף

צלם שסיקר את המלחמה בעירק מעריך כיצד האיומים יכולים להיראות שגרתיים.

מאת אשלי גילברטסון, יולי 21, 2017, ProPublica.

COLFAX, לואיזיאנה - מוקדם בערב אחד יצאתי לרוץ. לקחתי מסלול החוצה ליד אגם איאט, ועברתי דרך דונם אחר דונם קרקעי עצים, בתי קרוואנים וחוות ירוקות. זה היה קל לצאת ולחזור, אבל כשסיבבתי את הפינה האחרונה, נבהלתי מענני עשן שחור שנשבו בדרכי. התפוצצויות פצחו מרחוק. הצלילים החזירו אותי לעיראק, שם ביליתי חבורה של סיורים כצלם והאזנתי לקרבות נשק שמתנהלים בערים או בשכונות הסמוכות.

הפיצוצים הגיעו ממתקן הכוויות המסחרי ממש מחוץ לכתם זה של עיירה. לצבא ארה"ב יש עשרות אלפי לירות מהתחמושת והפסולת ששוררת במתקן מדי שנה. ויש לו במשך עשרות שנים.

תושבי קולפקס, כתוצאה מכך, מזמן הפסיקו להיבהל כמו שהייתי. הפיצוצים - "כמו מלחמת העולם השלישית או הרביעי ביולי", אמר תושב אחד - הם פשוט פס הקול לחיים בעיירה של נחישות מסוימת, עוני ניכר והרבה התפטרות.

בשעות הקרירות של הבוקר, תוכלו לראות אנשים, בעיקר אפרו-אמריקאים, חוצים את פסי הרכבת כדי ללכת לבית המרקחת דיקסי שמשמש כבית קפה.

עם זאת בצהריים, קולפקס היא הכל חוץ מעיירת רפאים, למעט המסעדה של דארל, המסעדה היחידה שנותרה בעיר לאחר שהאחרון נסגר כשהבעלים נפטר מסרטן לאחר מספר חודשים. בשעות אחר הצהריים המאוחרות מגיעה הקלה מסוימת מהחום.

אנשים מופיעים שוב.

ישנם גברים ההולכים עם מכסחות דשא בתקווה להרים עבודה. במורד הרחוב ללא מוצא, מצאתי שני נערים שוברים סוס במגרש פנוי ופסוע בין נגררים. הילדים ניסו לעצור את הסוס מגידול, אם כי בכל פעם שהוא זינק לאחור על רגליו האחוריות, חיוכיהם של הבנים חילקו את שמחתם.

נערים אחרים שיחקו כדור ברחוב, וסירבו להאמין שארגון חדשות כמו ProPublica מבקר בעירם. כשהסברתי את הסיפור שסיקרתי, רובם משכו בכתפיו ושאלו אם זה יהיה באינסטגרם.

היו גם דייגים, כולל משפחה מורחבת באגם איט. שאלתי על הבומים והעשן הרעיל, אבל קרולין הארל, המטריארך משלושת הדורות שהיו להם מוטות בידיהם, לא גילתה מעט דאגה או כעס. נראה שאנשים פשוט לא שמים לב. חוץ מזה, החלה תחרות דיג.

הקשבתי שוב לקולות קולפקס, ופעם נוספת הוחזרתי לבגדאד, מרחק 7,000 קילומטרים ולפני כמה תקופות חיים. שם, הייתי מנסה כמיטב יכולתי להירגע, לשתות בירה ולעשן עשן בבסיס אמריקאי או בלשכה של ארגון חדשות. קרבות תותחים היו פורצים בקרבת מקום, אך הם לא נרשמו כצלילי קסם. הם היו חלק מהחיים שם באותה תקופה. הסכנה לא דחפה בדחיפות; לא נראה היה שום סיבה לדאגה.

סיפור זה הוא חלק מסדרה שבוחנת את פיקוחו של הפנטגון על אלפי אתרים רעילים על אדמת אמריקה, ושנים של דיילות המסומנים על ידי התרסה ואיחור. קרא עוד.