מאת דוד סוונסון
בניב עזה, שם זמזמו מל"טים ופוצצו דברים ימי 51 לפני שנתיים, יש מילה אונומטופואטית לרחפנים: זננה. כשהילדים של עאטף אבו סייף היו מבקשים ממנו, במהלך המלחמה ההיא, להוציא אותם מהדלת למקום כלשהו, והוא היה מסרב, אז הם היו שואלים: "אבל אתה תיקח אותנו כשהזננה תיפסק?"
סייף פרסם את יומנו מאותה תקופה, עם 51 ערכים, שנקרא המזל"ט אוכל איתי. אני ממליץ לקרוא פרק אחד ביום. אתה לא מאוחר מדי לקרוא את רובם במלאת שנתיים להתרחשותם. קריאת הספר ישר עלולה לא להעביר כראוי את אורך החוויה. מצד שני, אולי כדאי לסיים לפני שהמלחמה הבאה בעזה תתחיל, ואני באמת לא יכול להגיד מתי זה יהיה.
מלחמת 2014 הייתה השלישית שמשפחתו של סייף הייתה חלק ממנה בחמש שנים. זה לא שהוא או אשתו או ילדיו הקטנים התגייסו לצבא. הם לא יצאו לארץ המיתולוגית שהעיתונאות האמריקאית מכנה "שדה הקרב". לא, המלחמות מגיעות מיד אליהם. מנקודת המבט שלהם מתחת למטוסים ולמל"טים, ההרג הוא אקראי לחלוטין. הלילה זה הבניין הסמוך שנהרס, מחר כמה בתים פשוט מחוץ לטווח הראייה. כבישים מפוצצים, ומטעים, אפילו בית קברות כדי לא לשלול למתים חלק בגיהנום של החיים. עצמות מתות ארוכות עפות מהאדמה בפיצוצים עם מטרה הגיונית כמו שילדיו של בן דודך נערפו או בית סבתא שלך משוטח.
כשאתה יוצא החוצה במהלך מלחמה בעזה, הרושם הוא כנראה שאתה משתעשע ע"י ענקים, יצורים אכזריים ועצומים המסוגלים להפריד בניינים גדולים כאילו הם נוצרו בלגו. ולענקים יש עיניים בצורה של מל"טים צופים תמיד וזמזומים:
"צעיר שמכר אוכל לילדים - ממתקים, שוקולדים, פריכיות - הפך בעיני מפעיל הרחפנים למטרה חוקית, לסכנה לישראל".
". . . המפעיל מסתכל על עזה כמו שנער סורר מסתכל על מסך של משחק וידאו. הוא לוחץ על כפתור שעלול להרוס רחוב שלם. יכול להיות שהוא יחליט לסיים את חייו של מישהו שהולך לאורך המדרכה, או שהוא עלול לעקור עץ במטע שעדיין לא נשא פרי".
סייף ומשפחתו מתחבאים בבית, עם מזרונים במסדרון, הרחק מחלונות, יום אחר יום. הוא יוצא נגד כושר השיפוט שלו. "אני מרגיש יותר ויותר טיפש בכל לילה", הוא כותב,
"צועד בין המחנה לצפתאווי כשמל"טים מסתובבים מעלי. אתמול בלילה, אפילו ראיתי אחד: הוא נוצץ בשמי הלילה כמו כוכב. אם אתה לא יודע מה לחפש, לא תוכל להבחין בינו לבין כוכב. סרקתי את השמים במשך כעשר דקות תוך כדי הליכה, מחפשת כל דבר שזז. יש שם כוכבים ומטוסים כמובן. אבל מזל"ט הוא שונה, האור היחיד שהוא פולט מוחזר ולכן קשה יותר לראות אותו מאשר כוכב או מטוס. זה כמו לוויין, רק שהוא הרבה יותר קרוב לקרקע ולכן נע מהר יותר. הבחנתי באחד כשפניתי לרחוב אל-באהר, ואז שמרתי את עיניי בו חזקות. קל לראות את הטילים ברגע שהם משוגרים - הם בוערים בשמיים בצורה מסנוורת - אבל שימת עיניי על המל"ט משמעה שיש לי הודעה שנייה או שתיים יותר מכל אחד אחר, אם הוא יחליט לירות."
כשהם חיים מתחת למל"טים, תושבי עזה לומדים לא לייצר חום, מה שעלול להתפרש כנשק. אבל הם מתרגלים לאיום הקיים תמיד, ולאיומים המפורשים שהועברו לטלפונים הסלולריים שלהם. כשהצבא הישראלי מסמס לכל מי שנמצא במחנה פליטים לצאת, אף אחד לא זז. לאן יש להם לברוח, עם בתיהם הרוסים, וכבר ברחו?
אם תרשה לעצמך להאזין לרחפנים בלילה, לעולם לא תישן, כתב סייף. "אז עשיתי כמיטב יכולתי להתעלם מהם, וזה היה קשה. בחושך, אתה כמעט יכול להאמין שהם בחדר השינה שלך איתך, מאחורי הווילונות, מעל הארון. אתה מתאר לעצמך שאם תניף את ידך מעל פניך, אתה עלול לתפוס אותה ביד שלך או אפילו להחטף אותה כמו יתוש."
אני נזכר בשורה של שירה מפקיסטן, לדעתי, אבל היא יכולה להיות מכל אחת מהמדינות שנלחמות במזל"טים: "האהבה שלי אליך קבועה כמו מזל"ט." אבל זו לא אהבה שמדינות הרחפנים מעניקות לקורבנותיהן הרחוקים, נכון?
