כשמדובר במלחמה, הציבור האמריקאי מפליא להפליא.

התגובות של האמריקנים למלחמות עירק ואפגניסטן מספקות דוגמאות מדברות. בשנת 2003, על פי סקרי דעת קהל72 אחוז מהאמריקאים חשבו שההחלטה הנכונה לצאת למלחמה בעירק. בתחילת 2013, התמיכה בהחלטה זו ירדה ל -41 אחוזים. באופן דומה, באוקטובר 2001, כשהפעולה הצבאית האמריקאית החלה באפגניסטן, היא נתמכה על ידי 90 אחוזים של הציבור האמריקאי. עד דצמבר 2013, האישור הציבורי למלחמת אפגניסטן ירד רק 17 אחוזים.

למעשה, קריסה זו של תמיכה ציבורית במלחמות פופולריות פעם אחת היא תופעה ארוכת טווח. אף על פי שמלחמת העולם הראשונה קדמה לסקר דעת הקהל, משקיפים דיווחו על התלהבות ניכרת מהכניסה של ארה"ב לסכסוך ההוא באפריל 1917. אך לאחר המלחמה ההתלהבות נמסה. בשנת 1937, כשסקרים שאלו את האמריקנים אם ארצות הברית צריכה להשתתף במלחמה אחרת כמו מלחמת העולם, 95 אחוזים מהמשיבים אמרו "לא".

וכך זה הלך. כאשר הנשיא טרומן שיגר את כוחות ארה"ב לקוריאה ביוני 1950, 78 אחוזים אמריקנים שנשאלו הביעו את הסכמתם. עד פברואר 1952, על פי סקרים, 50 אחוז מהאמריקאים האמינו שכניסת ארה"ב למלחמת קוריאה הייתה טעות. אותה תופעה התרחשה בקשר למלחמת וייטנאם. באוגוסט 1965, כאשר האמריקנים נשאלו אם ממשלת ארה"ב עשתה "טעות בשליחת כוחות להילחם בווייטנאם". 61 אחוזים מהם אמרו "לא." אך באוגוסט 1968 התמיכה במלחמה צנחה ל־ 35 אחוזים ובמאי 1971 היא צנחה ל־ 28 אחוזים.

מכל מלחמות אמריקה במאה האחרונה, רק מלחמת העולם השנייה שמרה על אישור ציבורי המוני. וזו הייתה מלחמה יוצאת דופן מאוד - מלחמה הכרוכה במתקפה צבאית הרסנית על אדמת אמריקה, אויבים שטנים הנחושים לכבוש את העולם ולעבדו, וניצחון מוחלט וברור.

כמעט בכל המקרים, האמריקאים פנו נגד מלחמות בהן תמכו פעם. איך צריך להסביר את דפוס ההתפכחות הזה?

נראה שהסיבה העיקרית היא העלות העצומה של מלחמה - בחיים ובמשאבים. במהלך מלחמות קוריאה וויאטנם, כאשר שקיות הגופה ותיקי הנכה החלו לחזור לארצות הברית בכמויות גדולות, התמעטה התמיכה הציבורית במלחמות במידה ניכרת. אף על פי שמלחמות אפגניסטן ועירק הניבו פחות נפגעים אמריקאים, העלויות הכלכליות היו עצומות. שני מחקרים מלומדים שנערכו לאחרונה העריכו כי שתי המלחמות הללו יעלו בסופו של דבר משלמי המסים האמריקאים $ 4 טריליון ל $ 6 טריליון. כתוצאה מכך, מרבית ההוצאות של ממשלת ארה"ב אינן נועדות יותר לחינוך, שירותי בריאות, פארקים ותשתיות, אלא לכיסוי עלויות המלחמה. אין זה מפתיע שרבים מאמריקאים החמירו את הסכסוכים הללו.

אבל אם נטל המלחמות הכבד מאוכזב מאמריקנים רבים, מדוע הם נשאבים בקלות לתמיכה בחדשים?

נראה כי סיבה מרכזית היא שמוסדות חזקים ומעצבי דעת קהל - תקשורת ההמונים, הממשלה, המפלגות הפוליטיות ואפילו החינוך - נשלטים, פחות או יותר, על ידי מה שהנשיא אייזנהאואר כינה "המתחם הצבאי-תעשייתי". ובתחילת הסכסוך מוסדות אלה מסוגלים בדרך כלל להניף דגלים, להקות מנגנות, והמונים שמריעים למלחמה.

אבל נכון גם שחלק גדול מהציבור האמריקני מאוד קליל, ולפחות בתחילה, די מוכן להתגייס סביב הדגל. אין ספק, אמריקאים רבים מאוד לאומניים ומהדהדים לערעורים סופר-פטריוטיים. עמוד התווך של הרטוריקה הפוליטית בארה"ב היא הטענה הקדושה לפיה אמריקה היא "האומה הגדולה בעולם" - מניע שימושי מאוד לפעולה צבאית אמריקאית נגד מדינות אחרות. והחליטה הנמרצת הזו משופעת בכבוד רב בפני אקדחים וחיילים אמריקאים. ("בואו נשמע את מחיאות הכפיים לגיבורים שלנו!")

כמובן, יש גם מחוז בחירות שלום אמריקני חשוב, שהקים ארגוני שלום ארוכי טווח, כולל פעולת שלום, רופאים לאחריות חברתית, אחוות פיוס, הליגה הבינלאומית לנשים לשלום וחופש וקבוצות אנטי-מלחמה אחרות. בחירת שלום זו, המונעת לרוב על ידי אידיאלים מוסריים ופוליטיים, מספקת את הכוח המרכזי העומד מאחורי האופוזיציה למלחמות ארה"ב בשלביה הראשונים. אבל זה מאוזן על ידי חובבי צבא נחרצים, מוכנים למחוא כפיים למלחמות לאמריקאי האחרון ששרד. הכוח המשתנה בדעת הקהל האמריקאית הוא המספר הגדול של אנשים שמתגייסים סביב הדגל בתחילת מלחמה ואז, בהדרגה, מאסו בסכסוך.

וכך מתרחש תהליך מחזורי. בנג'מין פרנקלין זיהה את זה כבר במאה השמונה עשרה, אז הוא כתב שיר קצר  כיס עבור השנה 1744:

המלחמה מביאה עוני,

שלום עוני;

שלום עושה עושר זורם,

(הגורל לא ייפסק).

העושר לייצר גאווה,

גאווה היא קרקע של מלחמה;

מלחמה מולידה עוני וגו '.

העולם מסתובב.

בהחלט תהיה אכזבה פחות, כמו גם חיסכון גדול בחיים ומשאבים, אם יותר אמריקאים זיהו את עלויות הנוראות של המלחמה לפני הם מיהרו לאמץ את זה. אך ככל הנראה יהיה צורך בהבנה ברורה יותר של המלחמה והשלכותיה בכדי לשכנע את האמריקאים לצאת מהמעגל בו הם נראים לכודים.

לורנס וויטנר (http://lawrenceswittner.com) הוא פרופסור לאמריטור בהיסטוריה ב- SUNY / Albany. ספרו האחרון הוא רומן סאטירי על תאגיד אוניברסיטאי, ללא שם: מה קורה ב UAardvark?