מאת דוד סוונסון, אוגוסט 10, 2017, בואו ננסה את הדמוקרטיה.
יש לי רגשות מעורבים לגבי העובדה שאפספס את עצרת הפאשיזם הגדולה האחרונה כאן בשרלוטסוויל, כי אני אהיה במקום אחר ואשתתף באימוני קיאקים לקראת מפגש הקרוב משט לפנטגון לשלום וסביבה.
אני שמח להתגעגע לפשיזם ולגזענות ולשנאה ולטירוף האקדח. אני מצטער להתגעגע להיות כאן כדי לדבר נגד זה.
אני מקווה שאולי יש משהו שדומה לנוכחות אופוזיציה ממושמעת לא אלימה ולא מעוררת שנאה, אבל חושד מאוד שמספר קטן של מתנגדים אלימים ושנואים לגזענות יהרוס את זה.
אני נרגש שההורדה של אנדרטת מלחמה גזענית הפכה למיינסטרים. אני בדיכאון שלמרות שהעיכוב המשפטי בהורדתו מבוסס על היותו אנדרטה מלחמה, צד אחד רוצה אותו בגלל שהוא גזעני, הצד השני רוצה את זה בגלל שהוא גזעני, וכולם מאוד שמחים לארוז. העיירה עם אנדרטאות מלחמה.
אני חושש מהאפשרות לשמוע שהגזענים שוב קראו "רוסיה היא ידידה שלנו!" כלומר, הם מאמינים ללא הוכחות שרוסיה השחיתה את הבחירות בארה"ב והם אסירי תודה על כך, אבל אני מקווה שהם עברו לקריאות מוזרות אחרות - אם כי תקוותי מינימלית שמישהו יזמר "רוסיה היא ידידנו" מתכוון בכך שהם רוצים לבנות שלום וידידות בין אמריקאים לרוסים.
כפי שכתבתי בעבר, אני חושב שהתעלמות מהגזענים ומהעצרות שלהם היא פסולה, ולדעתי לעמת אותם עם קרב צעקות עוין זה פסול. לדבר בעד אהבה ושפיות והבנה זה נכון. שוב נראה השבוע חלק מכל אחת מהגישות הללו. אנחנו גם צפויים לראות עוד ניצול לרעה של כוח על ידי כוח משטרה צבאי. (זוכרים כשאמריקאים נהגו לחשוב על המשטרה כעל הגזענים האלימים הבולטים? מתי זה היה, לפני כחודש?)
הנטייה להתעלם מהגזענים ולקוות שהם יימוגו אל ההיסטוריה כמו ניסויים בניסיון או בדו-קרב היא חזקה. אם לשפוט על פי הנורמות החברתיות הפופולריות ומספר החברות המתדלדל שלהן, נראה שה-KKK כך בדרך החוצה. למה לתת להם או לבני בריתם בחליפה ועניבה כל תשומת לב שיכולה לעזור לקדם אותם?
ובכן, דבר אחד, גזענות אלימה אינה בדרך החוצה אם אנו שופטים לפי בחירות לנשיאות, פשעי שנאה, פשעי משטרה, מערכת הכלא, הבחירה של קהילות להפעיל צינורות גז דרכם, או גורמים רבים אחרים. והדרך היחידה שבה ההערה שלי על "נורמות חברתיות" בפסקה הקודמת הגיונית היא אם נמחק את ההפצצה המקובלת על שבע מדינות מוסלמיות כהות עור כלא גזענות.
גישה לא אלימה באמת כלפי אנשים המאמינים שהם נוקטים עמדה למען הצדק כפי שהם תופסים זאת אינה מחאה אלא הזמנה. לא מזמן, בטקסס, קבוצה תכננה מחאה אנטי-מוסלמית במסגד. קהל אלים אנטי-אנטי-מוסלמי הופיע. המוסלמים מהמסגד התמקמו בין שתי הקבוצות, ביקשו ממגיניהם לעתיד לעזוב, ולאחר מכן הזמינו את המפגינים האנטי-מוסלמים להצטרף אליהם במסעדה כדי לדבר על הדברים. הם עשו זאת.
אשמח לראות מתווכים מיומנים ואחרים בעלי רצון טוב ולב טוב מזמינים את הגזענים המבקרים בשרלוטסוויל לבוא לא חמושים לדון בקבוצות קטנות, ללא מצלמות או קהל, מה זה שמפריד בינינו. אולי חלקם יכירו באנושיותם של אלה שהם שעיר לעזאזל אם חלקנו יכירו בעוולות שהם התמודדו איתם או בחוסר ההגינות שהם תופסים בהעדפה מתקנת או בקבלת ה"לבנים" רק כנושא להעלבות, לא כמקור של גאווה באופן שהותר לכל קבוצות גזע ואתניות אחרות?
אנו חיים במדינה שעשתה מלחמה בפרויקט החברתי הגדול ביותר שלה, מדינה שריכזה את עושרה מעבר לרמות של ימי הביניים, מדינה שחווה כתוצאה מכך רמות מדהימות של סבל מיותר המוגברות על ידי המודעות למיותרות ולחוסר הוגנות שלה. עם זאת, מה שיש לנו מהתמיכה החברתית לחינוך, הכשרה, בריאות, טיפול בילדים, תחבורה והכנסה מחולק בדרכים לא אוניברסליות ומפלגות המעודדות אותנו להילחם בינינו. חברי ה-KKK שהגיעו לשארלוטסוויל בחודש שעבר, ורוב הגזענים שיופיעו השבוע, אינם עשירים. הם לא חיים מניצול של עובדים או אסירים או זיהום או מלחמה. הם בחרו זה עתה אובייקט מזיק במיוחד להאשמתם, בהשוואה לאלה המאשימים את הרפובליקנים או הדמוקרטים או התקשורת.
כשהם באים לגנות אותנו על כך שביקשו להסיר פסל, אל לנו להסתכל עליהם מלמטה כמו גנרלים גדולים על סוסים בגודל מפלצת. אנחנו צריכים לקבל אותם כדי להסביר את עצמם.
אלו מאיתנו שחושבים שזה מביש שיש פסל ענק של רוברט אי לי על סוסו בפארק באמצע שרלוטסוויל, ועוד אחד של סטונוול ג'קסון לצורך העניין, צריכים לנסות להבין את מי שחושב להסיר אחד מהפסלים האלה הוא זעם.
אני לא מתיימר להבין אותם, ובוודאי לא מציע לכולם לחשוב דומה. אבל יש נושאים שחוזרים על עצמם אם אתה מקשיב או קורא את המילים של אלה שחושבים שלי צריך להישאר. שווה להקשיב להם. הם בני אדם. הם מתכוונים לטוב. הם לא משוגעים.
ראשית, בואו נשים בצד את הטיעונים שאנחנו לֹא מנסה להבין.
חלק מהטיעונים המועברים אינם מרכזיים בניסיון זה להבין את הצד השני. למשל, הטענה שהעברת הפסל עולה כסף, היא לא מה שמעניין אותי כאן. אני לא חושב שחששות העלות מניעים את רוב התמיכה בפסל. אם כולנו נסכים שהסרת הפסל היא חשובה, היינו מוצאים את הכסף. פשוט תרומת הפסל למוזיאון או לאיזו עיר שבה התגורר לי בפועל, יתכן וייצור בעלים חדש שמוכן לשלם עבור ההובלה. לעזאזל, תרמו את זה ליקב טראמפ והם כנראה יאספו את זה עד יום חמישי הבא. [1] למעשה, העירייה החליטה למכור אותו, אולי תמורת רווח נקי ניכר.
משיק כאן גם הטיעון שהסרת פסל מוחקת את ההיסטוריה. אין ספק שמעטים מקנאי ההיסטוריה הללו מחו כאשר הצבא האמריקני הפיל את פסלו של סדאם חוסיין. הוא לא היה חלק מההיסטוריה העיראקית? האם ה-CIA לא התכוון לטוב ועשה מאמצים גדולים כדי לעזור להעלותו לשלטון? האם חברה בווירג'יניה לא סיפקה לו חומרים חשובים לייצור נשק כימי? טוב או רע, לא צריך להרוס ולמחוק את ההיסטוריה!
למעשה, אף אחד לא אומר את זה. אף אחד לא מעריך את כל ההיסטוריה. מעטים מודים שחלקים מכוערים בהיסטוריה הם בכלל היסטוריה. אנשים מעריכים חלק מסוים בהיסטוריה. השאלה היא: למה? תומכי ההיסטוריה בוודאי לא מאמינים ש-99.9% מההיסטוריה של שרלוטסוויל שלא מיוצגת בפסלים מונומנטליים נמחקו. למה קטע ההיסטוריה הזה חייב להיות מונומנטלי?
אולי יש כאלה שהדאגה ההיסטורית שלהם היא פשוט ל-90 השנים האחרונות בערך של הפסל שנמצא שם בפארק. קיומו שם הוא ההיסטוריה שהם מודאגים ממנה, אולי. אולי הם לא רוצים שזה ישתנה פשוט כי ככה זה היה. יש לי סימפטיה לפרספקטיבה הזו, אבל יש ליישם אותה באופן סלקטיבי. האם עלינו לשמור על מסגרת חצי בנויה של מלון בקניון במרכז העיר, כי הילדים שלי מעולם לא ידעו משהו אחר? האם ההיסטוריה נהרסה על ידי יצירת הקניון במרכז העיר מלכתחילה? מה שמעניין אותי לנסות להבין הוא לא למה אנשים רוצים ששום דבר לא ישתנה. אף אחד לא רוצה ששום דבר ישתנה. במקום זאת, אני רוצה להבין למה הם לא רוצים שהדבר הספציפי הזה ישתנה.
תומכי פסל לי שדיברתי איתם או קראתי או שצעקתי עליהם חושבים על עצמם כ"לבנים". חלקם וחלק ממנהיגיהם ומנצליהם עשויים להיות ציניים וסדיסטים לחלוטין. רובם לא. הדבר הזה של להיות "לבן" חשוב להם. הם שייכים לגזע הלבן או למוצא האתני הלבן או לקבוצת האנשים הלבנים. הם לא - או לפחות חלק מהם לא חושבים על זה כעל דבר אכזרי. הם רואים קבוצות רבות אחרות של אנשים שעוסקות במה שלפני כ-40 שנה תואר בכוונה על ידי משתתפיו כ"פוליטיקת זהויות". הם רואים את חודש ההיסטוריה השחורה ותוהים מדוע הם לא יכולים לקיים חודש היסטוריה לבנה. הם רואים אפליה מתקנת. הם קוראים על קריאות לפיצויים. הם מאמינים שאם קבוצות אחרות מתכוונות לזהות את עצמן על ידי תכונות גלויות שטחיות, צריך לאפשר להן לעשות זאת.
בחודש שעבר ג'ייסון קסלר, בלוגר המבקש להדיח את חבר מועצת העיר ווס בלאמי מתפקידו, תיאר את פסל רוברט א.לי כ"בעל משמעות אתנית ללבנים בדרום". אין ספק, הוא חושב, ואין ספק שהוא צודק, שאם היה בשרלוטסוויל פסל של אדם לא לבן או חבר בקבוצת מיעוט מדוכאת היסטורית כלשהי, הצעה להסירו הייתה נתקלת בקריאות זעם על הפרת משהו בעל ערך לקבוצה מסוימת - כל קבוצה שאינה "לבנים".
אפשר לבקש ממר קסלר לשקול את המשמעות של העובדה שבעצם אין פסלים של אנשים לא לבנים בשרלוטסוויל, אלא אם כן סופרים את סקאגוויה כורע כמו כלב לצד לואיס וקלארק. או אולי תשאלו איך הגינוי שלו לתקינות הפוליטית משתלבים עם הוקעתו של ווס בלאמי על הערות ישנות השונאות כלפי הומואים ונשים. אבל מה שאני מבקש מכם לשאול, במקום זאת, הוא האם אתם יכולים לחוש מאיפה מגיעים קסלר או האנשים שקוראים את הבלוג שלו.
הם מגנים את "הסטנדרטים הכפולים" שהם תופסים סביבם. בין אם אתה חושב שהסטנדרטים האלה לא קיימים, או חושב שהם מוצדקים, ברור שהרבה אנשים כן חושבים שהם קיימים ומשוכנעים שהם לא מוצדקים.
אחד מהפרופסורים שלי כשהייתי ב-UVA לפני שנים רבות כתב כמה מחשבות שצוטטו בהרחבה לפני כמה חודשים כאילו היו תחזית של דונלד טראמפ. הפרופסור הזה, ריצ'רד רורטי, שאל מדוע נראה שאנשים לבנים מתקשים היא הקבוצה היחידה שלא אכפת ממנה לאקדמאים ליברליים. למה אין מחלקה ללימודי קרוואנים, הוא שאל. כולם חשבו שזה מצחיק, אז והיום. אבל מחלקה ללימודי כל דבר אחר - כל גזע, עדה או זהות אחרת, למעט לבן - היא רצינית וחגיגית מאוד. אין ספק שהפסקת קנאות מכל הסוגים היא דבר טוב, נראה היה שאמר, אבל בינתיים קומץ מיליארדרים אוספים את רוב העושר של המדינה הזו והעולם, בזמן שרוב כולם נאבקים, ואיכשהו זה מקובל לעשות צחוק של מבטאים או שיניים כל עוד זה אנשים לבנים שאתה לועג. כל עוד הליברלים מתמקדים בפוליטיקת זהויות ללא מדיניות המועילה לכולם, הדלת תהיה פתוחה לאיש חזק לבן שמציע פתרונות, אמינים או אחרים. כך סבר רורטי לפני זמן רב.
קסלר עשוי לראות קצת יותר חוסר צדק בחוץ ממה שקיים בפועל. הוא חושב שיוצאי ארה"ב אסלאמיים רדיקליים, מופרע נפש, מוזנחים עד שהם משתתפים במסעות ירי בגלל חשש לתקינות פוליטית. אני מאוד בספק. מעולם לא שמעתי על הרבה ותיקים עם הפרעות נפש שלא הוזנחו. לאחוז קטנטן יש עניין כלשהו באסלאם הקיצוני, ואלה הם אלה שכנראה מגיעים לבלוג של קסלר. אבל נראה שהנקודה שלו היא שיש אנשים לא לבנים שעושים דברים איומים, ושזה זועק לעשות הכללות אכזריות לגביהם - בצורה שלא תמיד זועקים להעלות הכללות אכזריות על אנשים לבנים.
אתה יכול להצביע על מגמות נגד. מחקרים רבים שמופיעים רק בעדכוני המדיה החברתית של אנשים שקראו מחקרים דומים אחרים מצאו שהתקשורת האמריקאית מעדיפה בהרבה לסקר רציחות של מוסלמים של לבנים מאשר הרג של מוסלמים בידי לבנים, ושהמונח "טרוריסט" הוא שמור כמעט אך ורק למוסלמים. אבל אלה לא הטרנדים שחלק מהאנשים שמים לב אליהם. במקום זאת הם שמים לב שמותר לביקורות על גזענות לעשות הכללות על אנשים לבנים, שלסטנדאפיסטים מותר לפצח בדיחות על אנשים לבנים, ושהזדהות כאדם לבן יכולה להכניס אותך לסיפור עלילה היסטורי כחלק מהסיפור. שבט שיצר, לא רק הרבה טכנולוגיה מהנה ושימושית, אלא גם הרס ודיכוי סביבתי וצבאי בקנה מידה חדש לגמרי.
ברגע שאתה מסתכל על העולם כך, וגם מקורות החדשות שלך, וגם החברים שלך, סביר להניח שתשמע על דברים שמופיעים בבלוג של קסלר שאף אחד ממכרי לא שמע עליהם, כמו למשל הרעיון שמכללות בארה"ב מלמדות ומקדמות בדרך כלל משהו שנקרא "רצח עם לבן". המאמינים ברצח עם לבן מצאו פרופסור יחיד שטען שהוא תומך בזה ואז טען שהוא מתלוצץ. אני לא מתיימר לדעת את האמת של העניין הזה ולא רואה בזה מקובל כבדיחה או אחרת. אבל הבחור לא היה צריך לטעון שהוא מתלוצץ אם זה היה מקובל. אף על פי כן, אם האמנת שהזהות שלך קשורה לגזע הלבן, והאמנת שאנשים מנסים להרוס אותה, אולי תהיה לך תגובה שלילית לתת לרוברט אי לי את המגף, אני חושב, בין אם אתה מחשיב אנשים שחורים ובין אם לאו. עבדות נחותה או מועדפת או שמלחמות חשבו שהן מוצדקות או כל דבר אחר.
הנה איך קסלר חושב שמתייחסים לאנשים לבנים, במילותיו שלו:
"אנשי SJW [כנראה שזה מייצג "לוחמי צדק חברתי"] תמיד אומרים שלכל האנשים הלבנים יש 'פריבילגיה', חומר קסום ולא חומרי שמזלזל במצוקותינו ומבטל את כל ההישגים שלנו. כל מה שהשגנו אי פעם מוצג רק כתוצר לוואי של צבע העור שלנו. ובכל זאת, איכשהו עם כל ה'פריבילגיה' הזו אמריקה הלבנה היא שסובלת ממנה הכי הרבה רמות מגיפה של דיכאון, שימוש לרעה בסמים במרשם, שימוש לרעה בהרואין ו התאבדות. זה אמריקאים לבנים שלהם שיעורי הילודה בירידה חדה בעוד האוכלוסייה ההיספנית מרקיעה שחקים עקב ההגירה הבלתי חוקית. לשם השוואה לשחורים יש א שיעור גבוה יותר של אושר. מלמדים אותם להיות בטוחים בעצמם. כל ספרי הלימוד, הבידור וההיסטוריה הרוויזיוניסטית מתארים אותם כאנדרדוגים עזים שמרוויחים הכל על מכשולים עצומים. הלבנים הם היחידים שהם מטבעם מרושעים וגזענים. החברות הגדולות שלנו, ההמצאות וההישגים הצבאיים מוצגים כמי שהושגו בצורה לא ראויה וניצחו ללא צדק על גבם של אחרים. עם כל כך הרבה תעמולה שלילית שמעוותת את דעתם, לא פלא שלאנשים לבנים יש כל כך מעט זהות אתנית, כל כך הרבה שנאה עצמית והם כל כך מוכנים לשכב ולקחת את זה כשבריונים אנטי-לבנים כמו אל שרפטון או ווס בלאמי רוצים לנער אותם".
אז כשאנשים בפארק האמנציפציה אומרים לי שפסל של חייל על סוס שנלחם במלחמה בצד העבדות והוצב שם בשנות ה-1920 בפארק של לבנים בלבד אינו גזעני ולא בעד מלחמה, מה שהם האמירה, אני חושב, היא שהם עצמם לא גזענים או תומכים במלחמה, שאלו לא המניעים שלהם, שיש להם משהו אחר בראש, כמו לעמוד על האתניות הלבנה שמתעללת בו. מה שהם מתכוונים ב"להגן על ההיסטוריה" זה לא כל כך "להתעלם ממציאות המלחמה" או "לשכח ממה התחילה מלחמת האזרחים" אלא "להגן על הסמל הזה של אנשים לבנים כי גם אנחנו אנשים, אנחנו גם סופרים, אנחנו צריכים לקבל קצת כבוד מדי פעם בדיוק כמו People of Color וקבוצות מהוללות אחרות שמנצחות את הסיכויים ומקבלות קרדיט על חיים רגילים כאילו היו גיבורים".
בסדר. זה הניסיון המצומצם שלי להתחיל להבין את התומכים בפסל לי, או לפחות היבט אחד של תמיכתם. חלקם הכריזו כי הורדת כל פסל מלחמה מעליבה את כל הוותיקים. חלקם למעשה גזענים די בגלוי. יש הרואים בפסל של בחור שעסוק בלחימה נגד ארצות הברית עניין של פטריוטיות אמריקאית קדושה. יש הרבה שילובים של מניעים כמו שיש אנשים שתומכים בפסל. הנקודה שלי בלבדוק קצת את אחד המניעים שלהם היא שזה מובן. אף אחד לא אוהב חוסר הוגנות. אף אחד לא אוהב מוסר כפול. אף אחד לא אוהב חוסר כבוד. אולי גם פוליטיקאים מרגישים כך, או אולי הם פשוט מנצלים אחרים שכן, או אולי קצת משניהם. אבל אנחנו צריכים להמשיך לנסות להבין מה אכפת לאנשים שאנחנו לא מסכימים איתם, ולהודיע להם שאנחנו מבינים את זה, או שאנחנו מנסים.
אז, ורק אז, נוכל לבקש מהם לנסות להבין אותנו. ורק אז נוכל להסביר את עצמנו כראוי, דרך לתפוס מי זה שהם כרגע חושבים שאנחנו. אני לא לגמרי מבין את זה, אני מודה. אני לא הרבה מרקסיסט ולא בטוח מדוע קסלר מתייחס כל הזמן למתנגדי הפסל כמרקסיסטים. אין ספק שמרקס היה פרטיזן של האיחוד, אבל אף אחד לא מבקש פסל של גנרל גרנט, לא מה ששמעתי. נדמה לי שהרבה ממה שקסלר מתכוון ב"מרקסיסט" הוא "לא אמריקאי", מתנגד חריף לחוקת ארה"ב, תומס ג'פרסון וג'ורג' וושינגטון וכל מה שקדוש.
אבל איזה חלקים? אם אני מברך על ההפרדה בין הכנסייה למדינה, הרשות המבצעת המוגבלת, כוח ההדחה, ההצבעה העממית והכוח הפדרלי המוגבל, אבל אני לא מעריץ של בית המשפט העליון, הסנאט, עבדות, בחירות מנצחות ללא הכול. הצבעת בחירה מדורגת, או היעדר הגנות על הסביבה, האם אני מרקסיסט או לא? אני חושד שזה מסתכם בזה: האם אני מתייג את המייסדים כרע ביסודו או כטוב בעצם? למעשה, אני לא עושה אף אחד מהדברים האלה, ואני לא עושה אף אחד מהם למען הגזע הלבן או. אני יכול לנסות להסביר.
כשהצטרפתי לשירה של "העליונות הלבנה חייבת ללכת" לאחרונה בפארק האמנציפציה, אדם לבן דרש ממני: "נו, מה אתה?" לו נראיתי לבן. אבל אני מזדהה כאדם. זה לא אומר שאני מתיימר לחיות בעולם פוסט-גזעי שבו אני לא סובל מהעדר אפליה מתקנת ולא נהנה מהפריבילגיות האמיתיות של להיראות "לבן" ושיש לי הורים וסבים שנהנו ממימון מכללות ובנק הלוואות וכל מיני תוכניות ממשלתיות שנמנעו מהלא-לבנים. במקום זאת, זה אומר שאני חושב על עצמי כחבר בקבוצה שנקראת בני אדם. זו הקבוצה שאני שורשים עליה. זו הקבוצה שאני מקווה ששורדת את התפשטות הנשק הגרעיני ואת התחממות האקלים. זו הקבוצה שאני רוצה לראות מתגברת על רעב ומחלות וכל צורות הסבל ואי הנוחות. וזה כולל כל אדם שקורא לעצמו לבן וכל אדם שלא.
אז, אני לא מרגיש את האשמה הלבנה שקסלר חושב שאנשים מנסים לכפות עליו. אני לא מרגיש את זה כי אני לא מזדהה עם ג'ורג' וושינגטון יותר ממה שאני מזדהה עם האנשים והנשים שהוא שיעבד או החיילים שהוא הצליף או העריקים שהוא הרג או האנשים הילידים שהוא טבח. אני לא מזדהה איתו פחות מאשר עם אותם אנשים אחרים. אני גם לא מכחיש את כל היתרונות שלו בגלל כל הטעויות שלו.
מצד שני, אני לא זוכה להרגיש גאווה לבנה. אני מרגיש אשמה וגאווה אנושית כאדם, וזה כולל הרבה מאוד. "אני גדול", כתב וולט ויטמן, תושב שארלוטסוויל ומשפיע באותה מידה כמו רוברט אי.לי. "אני מכיל המונים."
אם מישהו היה מקים אנדרטה בשרלוטסוויל שאנשים לבנים מצאו פוגענית, הייתי מתנגד בתוקף לאנדרטה הזו, כי אנשים לבנים הם אנשים, כמו כל עם אחר. הייתי דורש להוריד את האנדרטה הזו.
במקום זאת, במקרה יש לנו אנדרטה שרבים מאיתנו, בני האדם, ואנשים המצהירים על זהויות אחרות, כולל אפרו-אמריקאים, מוצאים אותה פוגענית. אז אני מתנגד בתוקף לאנדרטה הזו. אל לנו לעסוק במה שרבים תופסים כדברי שנאה פוגעניים, כי אחרים רואים בו "משמעות אתנית". כאב גובר על הערכה מתונה, לא בגלל מי שמרגיש שהוא, אלא בגלל שהוא חזק יותר.
אם מישהו היה עושה אנדרטה לאיזה ציוץ ישן ומעורר שנאה של ווס בלאמי - וההבנה שלי היא שהוא יהיה האחרון שיציע דבר כזה - זה לא היה משנה כמה אנשים חשבו שזה נחמד. זה משנה כמה אנשים חשבו שזה אכזרי עד כאב.
לפסל שמסמל גזענות ומלחמה לרבים מאתנו יש ערך שלילי עצום. להגיב שיש לו "משמעות אתנית ללבנים הדרומיים" כאילו היה מתכון למרק מסורתי מחמיץ את הנקודה.
לארצות הברית יש היסטוריה מאוד מפצלת, המתוארכת אולי מהמערכת הדו-מפלגתית של מר ג'פרסון, דרך מלחמת האזרחים, ועד לפוליטיקת הזהויות. בעוד קסלר טוען שהאפרו-אמריקאים מאושרים יותר, ושהלטינים אינם מאושרים יותר אלא מנצחים איכשהו באמצעות הגירה, אף קבוצה בארה"ב לא מתעדת את רמות האושר שנמצאות בסקנדינביה, שם, מבחינה מרקסיסטית או אחרת, אין אפליה מתקנת, אין פיצויים, אין הטבות ממוקדות. , ולא איגודי עובדים למען האינטרסים של חבריהם בלבד, אלא תכניות ציבוריות שמיטיבות לכולם באופן שווה ובכך זוכות לתמיכה רחבה. כאשר המכללה, שירותי הבריאות והפנסיה בחינם לכולם, מעטים מתרעמים עליהם או על המסים ששולמו כדי לקבל אותם. כאשר המסים מממנים מלחמות ומיליארדרים וכמה נדבות מוזרות לקבוצות מסוימות, אפילו המעריצים הגדולים ביותר של מלחמות ומיליארדרים ייטו לראות במסים את האויב העיקרי. אם מרקס אי פעם הבין את זה, אני לא מודע לזה.
אני מוכן להודות שתומכי הפסל לא כולם דוחפים גזענות או מלחמה. אבל האם הם מוכנים לנסות להבין את נקודת המבט של אלה שהוריהם זוכרים שהרחיקו אותם מלי פארק אז בגלל שהם לא היו לבנים, או לשקול את נקודת המבט של אלה שמבינים את המלחמה כמי שנלחמה למען הרחבת העבדות? או לקחת בחשבון מה שרבים מאיתנו מרגישים שפסלי מלחמה הרואיים עושים למען קידום מלחמות נוספות?
אם לראות אנשים שחורים משבחים בסרט כמו דמויות נסתרות קשה למי שמזדהה כלבן, איך מרגישה מודר מפארק בגלל היותו שחור? איך מרגיש לאבד את היד? מה ההרגשה לאבד חצי מהעיר שלך ואת כל יקיריכם?
השאלה אם צריך לשנות את שמו של וושינגטון רדסקינס היא לא שאלה אם הקוורטרבק הוא אידיוט או שלקבוצה יש היסטוריה מפוארת, אלא האם השם פוגע במיליונים מאיתנו, כפי שהוא עושה. השאלה אם לשלוח את גנרל לי על הסוס שמעולם לא רכב עליו היא לא שאלה לגבי האנשים שהפסל לא מפריע להם עמוקות, אלא לגבי כולנו שהוא מפריע להם מאוד.
כמי שמתנגד לאלמנט המלחמתי של הפסל כמו לשאלת הגזע, ושמתנגד לדומיננטיות של אנדרטאות מלחמה, להדרה וירטואלית של כל דבר אחר, על הנוף של שרלוטסוויל, אני חושב שכולנו צריכים לנסות דמיינו את נקודת המבט של כמה אנשים אחרים גם כן. תשעים ושישה אחוזים מהאנושות חיים מחוץ לארצות הברית. האם שאלנו את הערים האחות של שרלוטסוויל מה הם חושבים על פסלי המלחמה של שרלוטסוויל?
ארצות הברית שולטת בעסקי המלחמה, מכירת נשק לאומות אחרות, מכירת נשק למדינות עניות, מכירת נשק למזרח התיכון, פריסת חיילים בחו"ל, הוצאות על צבא משלה ומספר המלחמות. זה לא סוד בחלק גדול מהעולם שארצות הברית היא (כפי שאמר מרטין לותר קינג ג'וניור) ספקית האלימות הגדולה ביותר עלי אדמות. לארצות הברית יש את הנוכחות האימפריאלית הנרחבת ביותר, הייתה המודח הפורה ביותר של ממשלות, ומ-1945 עד 2017 הייתה הרוצחת של רוב האנשים באמצעות מלחמה. אם היינו שואלים אנשים בפיליפינים או קוריאה או וייטנאם או אפגניסטן או עיראק או האיטי או תימן או לוב או כל כך הרבה מדינות אחרות אם הם חושבים שלערים בארה"ב צריך להיות יותר או פחות אנדרטאות מלחמה, מה אנחנו חושבים שהם היו אומרים? זה לא עניינם? אולי, אבל בדרך כלל הם מופצצים בשם משהו שנקרא דמוקרטיה.
[1] כמובן, ייתכן שבסופו של דבר נשלם את החשבון באמצעות מסים פדרליים או מדינתיים במקום מסים מקומיים, אם יקב טראמפ ישתמש במשמר הלאומי כדי להזיז את הדבר, אבל לפי משטרת שרלוטסוויל זה לא היה מפריע לנו כל כך - אחרת למה להסביר לנו שיש רכב משוריין עמיד בפני מוקשים זה בסדר כי זה היה "חינם"?
