מאת דוד סוונסון
סרט חדש ועוצמתי על מה לא בסדר בתקשורת האמריקאית מוקרן כעת ברחבי הארץ. זה נקרא צללי החירות ותוכלו להגדיר הקרנה שלו כחלק משבוע פעולות בינלאומי המתקרב לחושפי שחיתויות בשם תעמוד על האמת. או שאתה יכול לקנות את ה-DVD או לתפוס אותו ב-Link TV. (כאן בשארלוטסוויל אני אדבר באירוע, 19 במאי, 7:XNUMX בגשר.)
ג'ודית מילר נמצאת בסיור ספרים שיקומי; ה וושינגטון פוסט לאחרונה דיווח כי קורבן של רצח משטרת בולטימור שבר את עמוד השדרה של עצמו; ולאחרונה הודלפו מיילים ממשרד החוץ ביקשו מסוני לארח אותנו לתמיכה נאותה במלחמה. המיזוג המוצע של קומקאסט וטיים וורנר רק נחסם לעת עתה, אך קיומם של אותם מגה-מונופולים בצורתם הנוכחית הוא שורש הבעיה, לפי צללים של חירות.
לאפשר לחברות למטרות רווח להחליט מה אנחנו לומדים על העולם והממשלה שלנו, מה שמאפשר לאותן חברות להתגבש לקרטל זעיר השולט על גלי האתר הציבוריים לשעבר, מה שמאפשר להן להיות בבעלות חברות גדולות בהרבה המסתמכות על הממשלה עבור חוזי נשק, ולאפשר להם לקבוע את גישתם של פוליטיקאים לציבור ולשחד פוליטיקאים ב"תרומות לקמפיין" - זאת, בניתוח של צללי החירות, ההתרפסות הזו של המרחב הציבורי לרווחים פרטיים היא שיוצרת חדשות שמספקות מידע מוטעה, שאינן מגלות עניין בעניים, שמפרסמות מלחמות, וגורמות להן כל עיתונאי שיוצא מהקו.
הסרט אינו ניתוח בעיקר, אלא דוגמה. הדוגמה הראשונה היא של הדיווחים של רוברטה בסקין עבור CBS על התעללות העבודה של נייקי באסיה. CBS הרגה את הסיפור הגדול שלה בתמורה לכך שנייקי שילמה ל-CBS כל כך הרבה כסף ש-CBS הסכימה שכל ה"עיתונאים" שלה ילבשו לוגו של נייקי במהלך ה"סיקור" של האולימפיאדה שלהם.
דוגמה נוספת מ-CBS בסרט היא ההפלה של טיסת TWA 800 על ידי הצי האמריקאי, מקרה של פחדנות תקשורתית והפחדה ממשלתית, שעליו כתבתי כאן. כמו צללי החירות מציין, CBS הייתה בזמנו בבעלות וסטינגהאוס שהיו לה חוזים צבאיים גדולים. כעסק למטרות רווח, לא היה ספק היכן הוא יעמוד בין כתב טוב אחד לבין הפנטגון. (זו בדיוק הסיבה שהבעלים של וושינגטון פוסט לא צריך להיות מישהו עם מימון הרבה יותר גדול שזורם מה-CIA.)
אל האני ניו יורק טיימסנראה שהתרשם מסרט קודם שהוקדש כולו להרג המוני בטיסת TWA 800. ה פי העדיפו חקירה חדשה, אך קוננו על היעדר כביכול של כל גורם שיכול לבצע חקירה באופן אמין. ממשלת ארה"ב יוצאת כל כך לא אמינה בסרט שאי אפשר לסמוך עליה שתחקור את עצמה מחדש. אז עיתון מוביל, שתפקידו צריך להיות לחקור את הממשלה, מרגיש אובד עצות מה לעשות בלי ממשלה שיכולה לבצע עבורה את תפקידה של התקשורת באופן אמין ובהתנדבות ולתת דין וחשבון. מעורר רחמים. אם רק נייקי הייתה מציעה לשלם את ניו יורק טיימס לחקור את הממשלה!
דוגמה נוספת בהדגשת המדיה הגרועה נדלקה צללי החירות הוא המקרה של הדיווח של גארי ווב על ה-CIA ועל קראק קוקאין, גם הנושא של סרט לאחרונה. אחר הוא, בהכרח, התעמולה שהוציאה את המתקפה על עיראק ב-2003. זה עתה קראתי ניתוח של תפקידה של ג'ודית מילר שהאשים אותה בעיקר בכך שלא תיקנה את ה"טעויות" שלה כשהשקרים נחשפו. אני לא מסכים. אני מאשים אותה בעיקר על פרסום טענות שהיו מגוחכות באותה תקופה ושלא הייתה מפרסמת אותה לעולם אם היו מועלות על ידי ישות לא ממשלתית כלשהי או כל אחת מ-199 מתוך 200 הממשלות הלאומיות עלי אדמות. רק ממשלת ארה"ב מקבלת את היחס הזה מהשותפות שלה לתקשורת בארה"ב בפשע - ולמעשה רק גורמים מסוימים בתוך ממשלת ארה"ב. בעוד שקולין פאוול שיקר לעולם וחלק גדול מהעולם צחק, אבל התקשורת האמריקנית השתחווה, בנו דחף עוד יותר גיבוש תקשורתי. אני מסכים עם ההמלצה של צללי החירות להאשים את בעלי התקשורת, אבל זה לא מוריד שום אשמה מהעובדים.
לזכותו של צללי החירות הוא כולל בין הסיפורים שהוא מספר דוגמאות של שתיקה תקשורתית מוחלטת. הסיפור של סיבל אדמונדס, למשל, הולבנה לחלוטין על ידי המגה-מדיה האמריקאית, אם כי לא בחו"ל. דוגמה נוספת תהיה מבצע מרלין (מתן תוכניות גרעין של ה-CIA לאיראן), שלא לדבר על הארכת מבצע מרלין עד עיראק. דן אלסברג אומר בסרט כי פקיד ממשלתי יגיד לעיתונים הגדולים לעזוב סיפור בשקט, והשקעים האחרים "ילכו בעקבות השתיקה".
גלי השידור הציבוריים בארה"ב ניתנו לחברות פרטיות ב-1934 עם מגבלות גדולות על מונופולים שהוסרו מאוחר יותר על ידי רייגן וקלינטון והקונגרסים שעבדו איתם. חוק הטלקום משנת 1996 שנחתם על ידי קלינטון יצר את המגה-מונופולים שהרסו חדשות מקומיות וכבר הבטיח לאשתו מועמדות לנשיאות ב-2016 על בסיס הכסף שהיא תוציא על מודעות טלוויזיה.
הלהיטים הגדולים ביותר של התקשורת הרעה הם מציאת תא הד פרוגרסיבי מיניאטורי, אבל הם לא, למעשה, מקרים בודדים. במקום זאת, מדובר בדוגמאות קיצוניות שלימדו שיעורים לאינספור "עיתונאים" אחרים שביקשו לשמור על מקום עבודתם בכך שמעולם לא יצאו מהקו מלכתחילה.
הבעיה עם התקשורת הארגונית היא לא תקריות מסוימות, אלא איך היא תמיד מדווחת על הכל כולל הממשלה (שתמיד אומר טוב) ומלחמות (תמיד חייבות להיות יותר) והכלכלה (היא חייבת לצמוח ולהעשיר משקיעים) ואנשים ( הם חסרי אונים וחסרי אונים). קווי הסיפור המסוימים שגורמים את הנזק הגדול ביותר הם לא תמיד הגרועים ביותר מטבעם. במקום זאת, הם אלה שמגיעים לתא ההד הארגוני הכללי.
אל האני וושינגטון פוסט לפעמים מודה בדיוק במה שהוא עושה לא בסדר אבל סומך על כך שרוב האנשים לעולם לא ישימו לב, כי מאמרים כאלה לא יחזרו על עצמם ויידונו בכל העיתונים ובכל התוכניות.
לפי צללי החירות, 40-70% מה"חדשות" מבוססות על רעיונות שמגיעים ממחלקות יחסי הציבור הארגוניות. נתח טוב נוסף, אני חושד, מגיע ממחלקות יחסי הציבור הממשלתיות. רבים בארה"ב בסקר האחרון שראיתי האמינו שעיראק הרוויחה מהמלחמה בעיראק והיו אסיר תודה. סקר של גאלופ שנערך ב-65 מדינות בסוף 2013 מצא שארה"ב האמינה ברווחה שהיא האיום הגדול ביותר לשלום עלי אדמות, אבל בתוך ארה"ב, כתוצאה בולטת של רק תעמולה מגוחכת, איראן נחשבה ראויה לכבוד זה.
אל האני בתוכנית הלילה שואל אנשים באופן קבוע אם הם יכולים לתת שם לסנאטור ואז אם הם יכולים לתת שם לדמות מצוירת וכו', מה שמראה שאנשים יודעים דברים מטופשים. חה חה. אבל ככה התקשורת הארגונית מעצבת אנשים, וברור שממשלת ארה"ב לא מתנגדת מספיק כדי לעשות משהו בנידון. אם אף אחד לא יודע את שמך, הוא לא יפגין אותך בקרוב. ואף פעם אין צורך לדאוג להיבחר מחדש.
צללי החירות הוא ארוך בבעיה וקצר בפתרון, אבל הערך שלו הוא בחשיפת אנשים להבנה של הבעיה. והפתרון המוצע הוא בדיוק מתאים, באשר הוא. הפתרון המוצע הוא להשאיר את האינטרנט פתוח ולהשתמש בו. אני מסכים. ואחת הדרכים שבהן אנחנו צריכים להשתמש בה היא להפיץ דיווחים זרים על ארצות הברית שעולים על דיווחים מקומיים. אם התקשורת נוטה לדווח טוב רק על מדינות שבהן היא לא מבוססת, ובכל זאת הכל נגיש ברשת באותה מידה, אנחנו צריכים להתחיל למצוא ולקרוא את התקשורת על המדינה שלנו שהופקה באחרים. בתהליך, אולי נוכל לפתח איזושהי תחושה של אכפתיות מה 95% מהאנושות חושבים על ה-5%. ובתהליך זה אולי נוכל להחליש מעט את הלאומיות.
מדיה עצמאית היא הפתרון המוצע, לא מדיה ציבורית, ולא החזרה של המדיה הארגונית לצורתה הקודמת, הלא ממש כל כך נוראה. כמובן שיש לבכות על הצטמקותם של חדרי חדשות, אבל אולי גיוסם של חדרי חדשות זרים ובלוגרים עצמאיים יכול להפחית את ההפסד הזה באופן שהפציר במונופולים לעשות טוב יותר לא ישיג. אני חושב שחלק מהפתרון הוא יצירת מדיה עצמאית טובה יותר, אבל חלק מזה הוא למצוא, לקרוא, להעריך ולהשתמש במדיה עצמאית וזרה. וחלק מהשינוי בגישה צריך להיות ביטול הרעיון האבסורדי של "אובייקטיביות", המובן כחוסר נקודת מבט. חלק נוסף צריך להיות הגדרה מחדש של המציאות שלנו כך שתתקיים ללא ברכת התקשורת הארגונית, כך שנוכל לקבל השראה לבנות תנועות אקטיביסטיות בין אם הן בטלוויזיה הארגונית ובין אם לאו. זה כולל, כמובן, שכנוע של תקשורת עצמאית להשקיע בסיפורים שמתעלמים מהם על ידי תאגידים, לא רק להתמקד בשחזור בצורה טובה יותר את הסיפורים שהתאגידים מספרים לא נכון.
תקשורת עצמאית היא כבר מזמן המפץ הגדול ביותר שיכולנו לקבל תמורת כסף שנתרם למטרה שימושית. השנה וחצי הקרובות היא הזדמנות אמיתית, כי מערכת בחירות שבורה לחלוטין בארה"ב מצפה שמאות מיליוני דולרים מאנשים בעלי כוונות טובות יימסרו למועמדים שיתנו לרשתות הטלוויזיה להן הענקנו את גלי האתר שלנו. מה אם נעצר חלק מהכסף הזה ונבנה מבני תקשורת ואקטיביזם משלנו? ולמה לחשוב על השניים (תקשורת ואקטיביזם) כנפרדים? אני חושב שחבר המושבעים עדיין בחוץ את יירוט כמדיה עצמאית חדשה, אבל היא כבר עדיפה בהרבה על וושינגטון פוסט.
שום תקשורת עצמאית לא תהיה מושלמת. הלוואי צללי החירות לא האדיר את המהפכה האמריקאית לקולות ירי תותחים. מאוחר יותר אנו שומעים את הנשיא רייגן מכנה את הקונטרס "המקבילה המוסרית של האבות המייסדים שלנו" בעוד הסרט מציג גופות - כאילו המהפכה האמריקאית לא יצרה אף אחת מהן. אבל הנקודה שהעיתונות החופשית, כפי שמספקת באופן תיאורטי התיקון הראשון, היא קריטית לממשל עצמי, היא בדיוק על הנקודה. הצעד הראשון ביצירת חופש העיתונות הוא זיהוי פומבי של היעדרו והסיבות.
