סינים פגיעים, אמריקאים פגיעים

מאת יוסף אסרטייה, קול דיסידנט, פברואר 24, 2023

Essertier הוא מארגן עבור World BEYOND Warפרק יפן של

בימים אלה מתנהל דיון רב בתקשורת על תוקפנות סינית במגוון רחב של תחומים, וההנחה היא שיש לכך השלכות עצומות על הביטחון העולמי. דיון חד צדדי כזה יכול להוביל רק להגברת המתח ולאפשרות גדולה יותר של אי הבנות שיובילו למלחמה הרסנית. על מנת לפתור בעיות גלובליות בצורה הגיונית וארוכת טווח חשוב להסתכל על המצב מנקודת המבט של כל הנוגעים בדבר. חיבור זה ידגיש כמה מהסוגיות שזכו לרוב להתעלמות, הן בתקשורת והן באקדמיה.

בחודש שעבר פורסם כי יו"ר בית הנבחרים של ארה"ב, קווין מקארתי, עשוי לבקר בטייוואן בהמשך השנה. בתגובה, דובר משרד החוץ של סין מאו נינג הפציר בארה"ב "לעמוד ברצינות על העיקרון של סין אחת". אם מקארתי ילך, ביקורו יבוא בעקבות ביקורה של ננסי פלוסי ב-2 באוגוסט בשנה שעברה, כאשר היא הדריכה את הטייוואנים על הימים הראשונים של הקמת ארצנו כאשר "נשיאות" בנג'מין פרנקלין אמר, "חופש ודמוקרטיה, חופש ודמוקרטיה הם דבר אחד, ביטחון כאן. אם אין לנו - לא נוכל לקבל גם אם אין לנו את שניהם".

(פרנקלין מעולם לא הפך לנשיא ו מה שהוא באמת אמר היה, "מי שיוותר על חירות חיונית לרכוש מעט בטיחות זמנית, אינו ראוי לא לחירות ולא לבטיחות").

הביקור של פלוסי הביא תרגילי אש חיה בקנה מידה גדול על המים ובמרחב האווירי המקיף את טייוואן. לא כולם בטייוואן הודתה לה ששומרת עליהן בצורה זו.

נראה כי מקארתי אוחז באשליה שביקורו של פלוסי היה הצלחה גדולה וכי עשיית כפי שעשה קודמו בדמוקרטיה תבנה שלום לתושבי מזרח אסיה ולאמריקאים בכלל. או שבעצם זה בסדר הדברים הטבעי שפקיד ממשלת ארה"ב המכהן בתפקיד היועמ"ש, שלישי בתור לנשיא, שעובד על חקיקת החוקים שאינם מבצעים אותם, יבקר באי הנשלט על ידי ה"עצמי הרפובליקה הסינית הנשלטת למרות הבטחתנו לרפובליקה העממית של סין לכבד את מדיניות "סין אחת". ממשלת הרפובליקה של סין אינה ממש בשליטה עצמית במובן הרגיל שכן היא נתמכה על ידי ארה"ב למשך 85 שנה לפחות ו נשלט על ידי ארה"ב למשך עשרות שנים. אף על פי כן, לפי כללי התנהגות נאותים בארה"ב, אסור להזכיר עובדה זו וצריך לדבר תמיד על טייוואן כאילו היא מדינה עצמאית.

"ארה"ב מצייתת רשמית למדיניות 'סין האחת', שאינה מכירה בריבונותה של טייוואן" ו"תמכה בעקביות בטייוואן הן מבחינה כלכלית והן מבחינה צבאית כמעוז דמוקרטי נגד הממשלה הסינית האוטוריטרית". המפלגה הקומוניסטית הסינית הצליחה לנצח את רוב הסינים ולהשתלט על כמעט כל סין עד 1949, אפילו לאחר עשור של גיבוי פיננסי וצבאי של ארה"ב לאויבם Jiang Jieshi (AKA, צ'אנג קאי-שק, 1887-1975) ושלו. גואומינדנג (AKA, "המפלגה הלאומית של סין" או "KMT"). הגאומינדנג היה מושחת לחלוטין וחסר יכולת, וטבח שוב ושוב את תושבי סין, למשל, ב הטבח בשנחאי של שנת 1927, 228 תקרית 1947, ובמהלך ארבעת העשורים של "טרור לבן" בין 1949 ל-1992, אז גם היום, כל מי שמכיר את ההיסטוריה הבסיסית יכול לנחש שייתכן שטיייוואן אינה "מגדלור החופש" הבהיר ו"הדמוקרטיה הפורחת" ליז טרוס טוענת שכן. אנשים בקיאים יודעים שהטייוואנים בנו את הדמוקרטיה שלהם למרות התערבות ארה"ב.

אולם, ככל הנראה, לפי שיקול דעתו של הנשיא ג'ו ביידן, ביקורים של פלוסי ומקארתי לא יגרמו לטייוואנים להרגיש בטוחים ובטוחים, ולא יוכיחו באופן מלא את המחויבות שלנו לחופש, דמוקרטיה ושלום במזרח אסיה. כך ביום שישי ה-17, הוא שלח סגן עוזר שר ההגנה לסין מייקל צ'ייס. צ'ייס הוא רק הבכיר השני בפנטגון שמבקר בטייוואן מזה ארבעה עשורים. אולי צ'ייס יתכנן טקס עישון מקטרת שלום עם "יחידת המבצעים המיוחדים של ארה"ב ויחידה של נחתים" ש"פעלו בחשאי בטייוואן לאמן שם כוחות צבאיים" מאז אוקטובר 2021 לפחות. בנוסף לאווירה השלווה מעבר למיצר טייוואן, משלחת קונגרס דו-מפלגתיתבהובלת תומך השלום המצוין רו חאנה הגיע גם לטייוואן ב-19 לביקור של חמישה ימים.

חוסר ביטחון בארה"ב ובסין

זה אולי זמן טוב להזכיר לאמריקאים שבניגוד לשנת 1945, אנחנו לא נהנים מיתרון עצום על פני כל שאר מדינות הלאום מבחינת הבטיחות והביטחון שלנו, אנחנו לא חיים ב"מבצר אמריקה", אנחנו לא המשחק היחיד בעיר, ואנחנו לא בלתי מנוצחים.

העולם הרבה יותר משולב מבחינה כלכלית ממה שהיה בעידן שבו ג'יאנג ג'ישי (צ'יאנג קאי-שק) הופיע על שערי מגזינים בארה"ב שוב ושוב כגיבור אסיה. יתר על כן, עם הופעת כלי נשק חדשים כמו מל"טים, נשק סייבר וטילים היפרסוניים שחוצים בקלות את הגבולות, המרחק כבר לא מבטיח את ביטחוננו. אנו עלולים להיפגע ממקומות רחוקים.

למרות שחלק מאזרחי ארה"ב מודעים לכך, מעטים בוודאי מודעים לכך שאנשים בסין נהנים מביטחון לאומי הרבה פחות מאיתנו. בעוד שארצות הברית חולקת גבולות יבשתיים רק עם שתי מדינות ריבוניות, קנדה ומקסיקו, סין חולקת גבולות עם ארבע עשרה מדינות. המסתובבות נגד כיוון השעון מהמדינה הקרובה ליפן, אלו הן צפון קוריאה, רוסיה, מונגוליה, קזחסטן, קירגיזסטן, טג'יקיסטן, אפגניסטן, פקיסטן, הודו, נפאל, בהוטן, מיאנמר, לאוס וויאטנם. ארבע מהמדינות בגבולות סין הן מעצמות גרעיניות, קרי צפון קוריאה, רוסיה, פקיסטן והודו. סינים חיים בשכונה מסוכנת.

לסין יחסי ידידות עם רוסיה וצפון קוריאה, וקצת יחסי ידידות עם פקיסטן, אך נכון לעכשיו, יש לה יחסים מתוחים עם יפן, דרום קוריאה, הפיליפינים, הודו ואוסטרליה. מבין חמש המדינות הללו, אוסטרליה היא המדינה היחידה הרחוקה מספיק מסין, כך שסינים עשויים לקבל הודעה קטנה מראש אם וכאשר אוסטרלים יתקפו אותם יום אחד.

יפן היא צבא מחדש, ושניהם יפן ודרום קוריאה מעורבים במירוץ חימוש עם סין. חלק גדול מסין מוקף בבסיסי צבא אמריקאים. התקפות ארה"ב על סין עשויות להתבצע ממאות בסיסים אלה, במיוחד מיפן ודרום קוריאה. לוצ'ו, או רשת האיים "Ryukyu", רצופת בסיסים אמריקאים וממוקמת ליד טייוואן.

(לוקצ'ו סופחה ליפן ב-1879. האי יונאגוני, שהוא האי המיושב המערבי ביותר בשרשרת האיים, נמצא במרחק של 108 ק"מ בלבד, או 67 מיילים, מחופי טייוואן. מפה אינטראקטיבית זמינה כאן. המפה הזו ממחישה שצבא ארה"ב שם הוא בעצם צבא כובש, המוציא מונופול על משאבים על האדמה ומרושש את תושבי לוצ'ו).

אוסטרליה, דרום קוריאה ויפן כבר התקשרו או עומדות להיכנס לבריתות עם ארה"ב כמו גם עם מדינות שכבר נמצאות ברית עם ארה"ב. לכן סין מאוימת לא רק בנפרד על ידי מדינות רבות אלה, אלא גם כיחידה אחת על ידי מספר רב של מדינות. מדינות. הם צריכים לדאוג שנתנגש עליהם. דרום קוריאה ויפן שווה שוקל חברות בנאט"ו.

לסין יש ברית צבאית רופפת עם צפון קוריאה, אבל זו של סין רק ברית צבאית. כפי שכולם יודעים, או צריכים לדעת, בריתות צבאיות מסוכנות. מומחים רבים מאמינים כי מחויבויות הברית יכולות לשמש לעורר ולהרחיב מלחמה. בריתות כאלה היו אשמות במצב בשנת 1914, כאשר רצח הארכידוכס פרנץ פרדיננד, יורש העצר האוסטרו-הונגרי, שימש עילה למלחמה בקנה מידה ענק, קרי מלחמת העולם הראשונה, במקום פשוט מלחמה בין אוסטריה-הונגריה וסרביה.

יפן, כל כך קרובה לסין ומתנחלת לשעבר, הנשלטת על ידי מיליטריסטים, תהיה איום ברור על סין כשמסתכלים עליה מנקודת מבט היסטורית. ממשלת האימפריה של יפן גרמה למוות והרס נוראיים במהלך שתי מלחמות לוחמות נגד סין במהלך חצי המאה שבין 1894 ל-1945 (כלומר, מלחמת סין-יפן הראשונה והשנייה). הקולוניזציה שלהם בטייוואן הייתה תחילתה של השפלה וסבל עצומים עבור עמי סין ושל מדינות אחרות באזור.

הכוחות המזוינים של יפן מכונים באופן מטעה בשם כוחות ההגנה העצמית (SDF), אך הם אחד מהכוחות המזוינים של יפן. מעצמות הכוח הצבאיות בעולם. "ליפן יש נוצר היחידה הצבאית האמפיבית הראשונה שלה מאז מלחמת העולם השנייה ו הושק מחלקה חדשה של פריגטות היי-טק (הנקראות "נושירו" שהושקה על ידי מיצובישי ב-2021), והיא ארגון מחדש כוח הטנק שלו יהיה קל יותר ונייד יותר ו בונה את יכולות הטילים שלה." מיצובישי מרחיבה את היצע ה"יפן"סוג 12 טיל משטח לספינה", מה שייתן ליפן את יכולת לתקוף בסיסי אויב ולנהל "התקפות נגד". בקרוב (בסביבות 2026) יפן תוכל להכות בתוך סין, אפילו ממרחק של 1,000 קילומטרים. (המרחק מהאי אישיגאקי, חלק מלוצ'ו, לשנגחאי הוא כ-810 ק"מ, למשל)

יפן כונתה "מצב הלקוח" של וושינגטון, וושינגטון מתערבת גם בעניינים הבינלאומיים של דרום קוריאה. התערבות זו היא כה נרחבת ש"כפי שהדברים נראים כיום, לדרום קוריאה יש שליטה מבצעית בצבא שלה בתנאי שביתת הנשק, אבל ארצות הברית תשתלט בזמן מלחמה. הסדר זה ייחודי לברית ארה"ב-דרום קוריאה". במילים אחרות, הדרום קוריאנים אינם נהנים מהגדרה עצמית מלאה.

בקרוב הפיליפינים לתת לצבא האמריקאי גישה לארבעה בסיסים צבאיים נוספים, ולארצות הברית יש הרחיב את המספר של חיילי ארה"ב בטייוואן. מ World BEYOND Warהמפה האינטראקטיבית של, אפשר לראות שמעבר לפיליפינים, יש לפחות כמה בסיסים אמריקאים בחלקים של דרום מזרח אסיה וכן כמה בסיסים ממערב לסין בפקיסטן. סין קיבלה את זה בסיס ראשון בחו"ל ב-2017 בג'יבוטי שבקרן אפריקה. לארה"ב, יפן וצרפת יש גם בסיס שם.

כשראינו את סין במצב חסר הביטחון והפגיע הזה מול ארה"ב, אנו צפויים כעת להאמין שבייג'ין רוצה להסלים את העימותים איתנו, שבייג'ין מעדיפה אלימות על פני ירידה דיפלומטית. בהקדמה לחוקה שלהם, האימפריאליזם נדחה בבירור. זה אומר לנו שזו "השליחות ההיסטורית של העם הסיני להתנגד לאימפריאליזם" וכי "העם הסיני וצבא השחרור העממי הסיני הביסו את התוקפנות האימפריאליסטית וההגמוניסטית, חבלה ופרובוקציות מזוינות, שמרו על עצמאות וביטחון לאומיים, וחיזקו הגנה לאומית". עם זאת, אנו אמורים להאמין שבניגוד לארה"ב, שהחוקה שלה לא מזכירה את האימפריאליזם, בייג'ין נוטה יותר למלחמה מאשר וושינגטון.

ג'יימס מדיסון, "אב" של החוקה שלנו כתב את המילים הבאות: "מכל האויבים של מלחמת חירות הציבור היא, אולי, המפחידה ביותר, כי היא מורכבת ומפתחת את הנבט של כל אחד אחר. מלחמה היא האב לצבאות; מאלה יוצאים חובות ומיסים; וצבאות, וחובות ומיסים הם הכלים הידועים להבאת הרבים תחת שליטתם של מעטים." אבל לרוע המזל שלנו ועבור העולם, דברי חכמים כאלה לא נכתבו בחוקה האהובה שלנו.

אדוארד סנודן כתב את המילים הבאות בטוויטר ב-13:

זה לא חייזרים

הלוואי שזה היו חייזרים

אבל זה לא חייזרים

זו רק פאניקה מהונדסת, מטרד אטרקטיבי שמבטיח שכתבי נאטסק יקבלו משימה לחקור שטויות בלונים במקום תקציבים או הפצצות (à la nordstream)

כן, האובססיה הזו לבלונים היא הסחת דעת מהסיפור הגדול, שהממשלה שלנו כנראה דקרה את אחת מבעלי בריתנו המרכזיים, גרמניה, על ידי הורס צינורות נורד סטרים.

המציאות של העולם של היום היא שמדינות עשירות, כולל ארה"ב, מרגלים אחרי המון מדינות אחרות. משרד הסיור הלאומי יצא לדרך לווייני ריגול רבים. לממשלה שלנו יש אפילו ריגל אחרי יפנים "פקידי ממשלה, בנקים וחברות, כולל קונגלומרט מיצובישי". למעשה, כל המדינות העשירות כנראה מרגלות כל הזמן אחר כל יריביהן, וחלק מבעלי בריתן חלק מהזמן.

פשוט קחו בחשבון את ההיסטוריה של ארה"ב. כמעט בכל מקרה של אלימות בין סינים לאמריקאים, האמריקאים יזמו את האלימות. האמת העצובה היא שאנחנו היינו התוקפים. אנחנו היינו מבצעי העוול נגד הסינים, אז יש להם הרבה סיבות טובות לחשוד בנו.

כל שנה, המדינה שלנו רק מוציאה 20 מיליארד דולר על דיפלומטיה תוך הוצאה של 800 מיליארד דולר על הכנה למלחמה. זו אמת, אבל סדרי העדיפויות שלנו מוטים לכיוון בניית אימפריה אלימה. מה שנאמר בתדירות נמוכה יותר הוא שהאמריקאים, היפנים והסינים - כולנו - חיים בעולם מסוכן, שבו מלחמה היא כבר לא אפשרות שפויה. האויב שלנו הוא המלחמה עצמה. כולנו חייבים לקום מהספות ולהשמיע את התנגדותנו למלחמת העולם השלישית בזמן שיש לנו, ולדורות הבאים, סיכוי כלשהו לחיים הגונים.

תודה רבה לסטיבן בריוואטי על הערותיו והצעותיו החשובות.