מאת רוברט פנטינה, 25 באוקטובר 2017
החל מ- WarIsACrime.org
בעוד ארה"ב מתכוננת לאורגיית האבל השנתית שלה על חיילים אמריקאים מתים, יש כמה מילים ומונחים שנועדו לנחם את הניצולים, להקל על ההשפעה של מלחמה בארה"ב, או אולי גם וגם. ניקח כמה רגעים כדי להסתכל על שלושה מהם.
- חייל שנפל: כמה שפיר! 'חייל שנפל'! כל כך הרבה יותר נעים מהאמת: איש או אישה מתים; בן או בת, אמא או אב, אח, אחות, חבר וכו' מת. הוא או היא התפוצצו לרסיסים במדינה זרה כלשהי שבה לקורבן המסכן לא היה עניין, אבל הצטרף ל'שירות' (ראה להלן), כדי לקיים את החוקה האמריקאית, להגן על הגבול, לשמור על הביטחון הלאומי, או כך הם היו. סיפר. מעולם לא הודיעו להם על הסיבה האמיתית: הגנה על אינטרסים תאגידיים על ידי חיזוק כוח ארה"ב ברחבי העולם. ועתה הם מתים, נרקבים בקבר, מקריבים על מזבח הדולר הכל יכול.
- משפחת כוכבי הזהב, והווריאציות שלה: אמא או אבא של כוכב הזהב. זהו עוד מונח עדין לתיאור משפחתו של החייל ההרוג. כעת קיים פער במשפחה; זה יכול להיות אח או אחות אהובים שעכשיו חסרים לעד, ו/או אמא או אב, שלעולם לא ניתן להחליף אותם, או בעל או אישה, שלעולם לא ישכחו. אבל בואו לא נדון באי נעימות כזו; להניף את הדגל לעבר משפחת כוכב הזהב כמה פעמים בשנה, לשים יד על הלב כשדמעה מגיעה לעין, ואז לשכוח אותם ואת הצער הבלתי פוסק שהם חשים על אדם אהוב שאבד. וכמובן, המשך 'לתמוך בחיילים' על ידי שליחת יותר מהם לקברים מוקדמים.
- שירות: שמרנו את הטוב ביותר לסוף. ממשלת ארה"ב שכנעה במיומנות את אזרחי ארה"ב-למינגים בהגדרה חדשה של שירות. ראשית, הבה נסתכל על הגדרה שנמצאה במהירות על ידי חיפוש מקוון: "שירות: הפעולה של עזרה או ביצוע עבודה עבור מישהו". זו, לדעתו של כותב זה, הגדרה טובה ותמציתית של 'שירות'. ממשלת ארה"ב, לעומת זאת, הצליחה לשכנע את האוכלוסייה שכאשר הם מתקשרים בהסכם משפטי עם ארה"ב, ומשללים אותם מרבות מזכויותיהם הבסיסיות, ואז נשלחים לארצות זרות כדי להרוג את האנשים החיים שם, זה 'שֵׁרוּת'. זה 'שירות' להפעיל מזל"ט בארה"ב, למקד אנשים שמעולם לא ראה באופן אישי, ולהרוג אותם, לעתים קרובות להרוג את הסובבים אותם. זה 'שירות' לפרוץ לבתים בכל שעות היום והלילה, להטיל אימה ולחקור את האנשים החיים שם, ואז לעצור את כל הגברים מעל גיל 12. אפשר להניח שבמובן הרחב זה יכול להיות נתפס כעוזר ל'מישהו', מכיוון שבית המשפט העליון של ארה"ב הכריז על תאגידים כאנשים (האם לא כולם רואים בזה מוזר לחלוטין?). ובהחלט, העבודה שחיילים מתים בדרך כלל משרתת את אמריקה התאגידית.
- כמו כן, ניתן לראות את הפעולות המתוארות לעיל כ"עושה עבודה עבור מישהו". פקידי ממשל ארה"ב לא רוצים ללכלך את הידיים שלהם, אז הם גורמים לאזרחים צעירים לעשות עבורם את העבודה המלוכלכת שלהם.
אבל לפחות, אפשר לומר, הם זוכים להערכה רבה על ידי הממשלה על מה שנקרא 'שירות' זה. ובכן לא. נסתכל רק על כמה דוגמאות מההיסטוריה.
ב-4 באוגוסט 1964, דיווחו על ירי על ספינות אמריקאיות שסיירו במפרץ טונקין מול חופי וייטנאם, שם לא היה להן עניין. הקונגרס והנשיא לינדון ג'ונסון השתמשו ב'אירוע' הזה כדי להעביר את החלטת מפרץ טונקין, ובכך הסלימו מאוד את המלחמה בווייטנאם. אולם תוך שעות ספורות המלחים בספינה שעליה נורה לכאורה דיווחו כי לא הייתה תקיפה; מה שהם ראו היו 'תמונות רפאים' על הרדאר שלהם. ג'ונסון, לאחר ששמע זאת, אמר את הדברים הבאים: "לעזאזל, המלחים המטומטמים האלה בדיוק ירו בדגים מעופפים". כבוד, אכן!
מהר קדימה 42 שנים. בדצמבר 2006, לאחר שהנשיא ג'ורג' בוש סייר בחלק ציבורי קטן של המרכז הרפואי וולטר ריד, באותה תקופה המתקן הראשי של הממשלה לחיילים משוחררים פצועים, הוא אמר זאת: "אנחנו חייבים להם את כל מה שאנחנו יכולים לתת להם. לא רק כשהם נפגעים, אלא כשהם חוזרים הביתה כדי לעזור להם להסתגל אם יש להם פצעים, או לעזור להם להסתגל לאחר תקופת השירות שלהם".
בפברואר 2007 שודרה חשיפה על המתקן. חיילים פצועים הושלכו לחדרים שורצי מקקים עם תקרות נרקבות, עובש שחור מכסה את הקירות. חלק מהוותיקים הללו, שלא יכלו ללכת את המרחק לקפיטריה, רכשו מזון ממסעדות וחנויות הקרובות יותר לחדריהם, באזור מוכת הפשע של העיר בו שכן וולטר ריד, ובכך הגדילו את בעיות המכרסמים והמקקים ש- ותיקים נאלצו לחיות ביניהם. המרכז נסגר ב-2011, לא כתוצאה מהתנאים המחפירים בו, אלא בתוכנית שנקבעה מראש להעבירו למקום אחר.
ובאשר לתת להם את כל מה שהם צריכים כשהם נפגעים, גם זה מיתוס. בשנת 2004, Spc. תומס ווילסון שאל את שר ההגנה דונלד ראמספלד את השאלה הזו: "מדוע אנחנו החיילים צריכים לחפור במזבלות מקומיות אחר חתיכות של גרוטאות מתכת וזכוכית בליסטית פגומה כדי לשמר את כלי הרכב שלנו?" נמסר כי הקהל של כ-2,300 חיילים שנכחו מחא כפיים לשאלה זו. תגובתו של רמספלד הייתה לא הגונה במקרה הטוב: "אתה יוצא למלחמה עם הצבא שיש לך, לא הצבא שאולי תרצה או תרצה שיהיה לך." מכיוון שמלחמת עיראק הייתה מלחמת בחירה, בהחלט ניתן היה לספק את האספקה הדרושה לצייד את הרוצחים והטרוריסטים השכירים של ארה"ב.
אבל, כשיום הוותיקים ממש מעבר לפינה, נשים את כל זה בצד! בואו נסתכל על החיילים הנאים במדים הפריכים שלהם כשהם צועדים ברחוב הראשי במצעד. אנחנו נעמוד על ההמנון הלאומי, השיר הזה שמכבד את הדגל ששחקני כדורגל מקצוענים 'מזלזלים בו' בסכנת הקריירה שלהם. נרכין ראש לרגע של שקט למען 'החיילים הנופלים', תוך התעלמות מהעובדה שיקיריהם בוכים זמן רב לאחר סיום המצעד. אחר כך נתכנס עם משפחות וחברים לארוחת ערב, כשהדגל מוצג בחלון בולט, בידיעה שגם אנחנו עשינו את שלנו למען 'תפארת ישנה'.
האם באמת יש צורך לקיים את גילויי הכבוד השטחיים התקופתיים האלה לחיילי ארה"ב המתים והפגועים, שנשלחו לחו"ל כאקדחים שכירים עבור אמריקה התאגידית? סופר זה יודה שרבים, אם לא רובם, אינם מודעים למשימתם האמיתית עד שיהיה מאוחר מדי, והם הורגים אנשים חפים מפשע באיזו מדינה זרה. אבל הוא לא רואה איך זה מצריך משקפיים תקופתיים לכבודם; פחות הוא רואה את היתרון בגיוס יבול חדש של אזרחים צעירים כדי להקריב אנשים ברחבי העולם, ולהיות קורבן בעצמם על ידי מלחמות התאגידים הכמעט קבועות של ארה"ב.
אולי מניעת יצירת קורבנות עתידיים, על ידי סירוב להשתתף במלחמות ממשלתיות, עשויה להיות הדרך הטובה ביותר "לכבד" חיילים משוחררים.
אלא אם ועד שאזרחי ארה"ב יתעוררו לפשעים נגד האנושות המבוצעים בשמם, הטרגדיה הבלתי ניתנת לתיאור של מלחמה בארה"ב, וכל המוות והאימה הבלתי ניתנים למתואר המלווים אותה, תימשך.
