מאת Thomas Knapp, 1 באוגוסט 2017, OpEdNews.
מבחינה הגנתית, פיזור צבא ארה"ב עשוי חלקית ברחבי העולם - במיוחד במדינות שבהן האוכלוסייה מתרעמת על הנוכחות הצבאית הזו - מכפיל את מספר המטרות האמריקאיות הפגיעות. לכל בסיס חייב להיות מנגנון אבטחה נפרד משלו להגנה מיידית, ועליו לשמור (או לפחות לקוות) יכולת חיזוק ואספקה ממקום אחר במקרה של התקפה מתמשכת. זה הופך את כוחות ארה"ב המפוזרים ליותר, לא פחות, לפגיעים.
בכל הנוגע לפעולות תגמול ופעולות מתמשכות, בסיסים הזרים של ארה"ב הם נייחים ולא ניידים, ובמקרה של מלחמה כולם, לא רק אלה שעוסקים במשימות התקפיות, צריכים לבזבז משאבים על הביטחון שלהם, שאם לא כן ניתן היה לשים אותם. לתוך המשימות האלה.
הם גם מיותרים. בארה"ב כבר יש כוחות קבועים וניידים המותאמים הרבה יותר להקרנת כוח על פני האופק לכל פינה בכדור הארץ לפי דרישה: קבוצות ה-Crier Strike שלה, מהן יש 11 וכל אחת מהן נפטרת לכאורה מכוח אש גדול יותר מזה שהושקע מכל הצדדים לאורך כל מהלך מלחמת העולם השנייה. ארה"ב שומרת על הכוחות הימיים האדירים האלה כל הזמן בתנועה או על תחנות במקומות שונים בעולם ויכולה להרחיק קבוצה אחת או יותר כאלה מכל קו חוף תוך ימים ספורים.
המטרות של בסיסי צבא ארה"ב זרים הן אגרסיביות בחלקן. הפוליטיקאים שלנו אוהבים את הרעיון שכל מה שקורה בכל מקום הוא העסק שלהם.
הם גם כלכליים בחלקם. המטרה העיקרית של מערכת "ההגנה" האמריקאית מאז מלחמת העולם השנייה הייתה להעביר כמה שיותר כסף מהכיסים שלך לחשבונות הבנק של קבלני "הגנה" הקשורים פוליטית. בסיסים זרים הם דרך קלה לפוצץ כמויות גדולות של כסף בדיוק כך.
השבתת אותם בסיסים זרים והחזרת הכוחות הביתה הם צעדים ראשונים חיוניים ביצירת הגנה לאומית ממשית.
תומס ל. קנאפ הוא מנהל ומנתח חדשות בכיר במרכז ויליאם לויד גריסון לעיתונאות ליברטריאנית (thegarrisoncenter.org). הוא חי ועובד בצפון מרכז פלורידה.
