כל כך הרבה אויבים, כל כך מעט היגיון
מאת דוד סוונסון, TeleSUR
משרד החוץ האמריקאי אינו רוצה שממשלת סוריה תביס או תחליש את דאעש, לפחות לא אם משמעות הדבר היא רווח כלשהו לממשלת סוריה. צופה סרטון אחרון של דובר משרד החוץ שדיבר בנושא זה עלול לבלבל חלק מתומכי המלחמה בארה"ב. אני בספק אם תושבים רבים של פלמירה, וירג'יניה או פלמירה, פנסילבניה או פלמירה, ניו יורק יוכלו לתת דין וחשבון קוהרנטי של עמדת ממשלת ארה"ב לגבי האויב שעליו לשלוט בפלמירה העתיקה בסוריה.
ממשלת ארה"ב התחמש אל קאעידה בסוריה. אני בספק שאנשים רבים בארצות הברית, מכל מוצא פוליטי, יוכלו להסביר מדוע. מניסיוני, לאחר שזה עתה התחיל א סיור באירועי דיבור, מעטים מאוד בארצות הברית יכולים אפילו למנות את שבע המדינות שהנשיא ברק אובמה התרברב בהפצצה, ועוד פחות מכך להסביר אילו מפלגות הוא מפציץ או לא מפציץ באותן מדינות. לאף מדינה בהיסטוריה של העולם לא היו כל כך הרבה אויבים לעקוב אחריהם כמו שיש לארצות הברית עכשיו, וטרחה כל כך מעט לעשות זאת.
הבעיה המיוחדת עם סוריה היא שממשלת ארה"ב נתנה עדיפות לאויב אחד, שלא הצליחה להפחיד איתו את הציבור האמריקאי, בעוד שממשלת ארה"ב עשתה עדיפות שנייה רחוקה של תקיפת אויב אחר שרוב האנשים בארה"ב הם כל כך מפוחדים מכך שהם בקושי יכולים לחשוב ישר. קחו בחשבון מה השתנה בין 2013 ל-2014. בשנת 2013, הנשיא אובמה היה מוכן להפציץ בכבדות את ממשלת סוריה. אבל הוא לא טען שממשלת סוריה רוצה לתקוף את ארצות הברית, או אפילו לתקוף קומץ לבנים מארצות הברית. במקום זאת הוא טען, ללא שכנוע, שהוא יודע מי אחראי להרג סורים בנשק כימי. זה היה בעיצומה של מלחמה שבה אלפים מתו מכל עבר מכל מיני כלי נשק. הזעם על סוג מסוים של נשק, הטענות המפוקפקות והלהיטות להפיל ממשלה, היו קרובים מדי לזיכרונות ארה"ב מהמתקפה על עיראק ב-2003.
חברי קונגרס בשנת 2013 מצאו עצמם באירועים פומביים מתמודדים עם השאלה מדוע ארה"ב תפיל ממשלה במלחמה באותו צד של אל-קאעידה. האם הם התכוונו להתחיל עוד מלחמת עיראק? הלחץ הציבורי האמריקאי והבריטי הפך את החלטת אובמה. אבל דעתו של ארה"ב הייתה אפילו יותר נגד חימוש של פרוקסי, ודו"ח חדש של ה-CIA אמר שהפעולה הזו מעולם לא עבדה, ובכל זאת זו הייתה הגישה שבה הלך אובמה. ההפלה, שהילרי קלינטון עדיין אומרת שהיתה צריכה לקרות, הייתה מייצרת במהירות את הכאוס והטרור שאובמה החל להתפתח לאט.
ב-2014, אובמה הצליח להגביר את הפעולה הצבאית הישירה של ארה"ב בסוריה ובעיראק כמעט ללא התנגדות מצד הציבור. מה השתנה? אנשים שמעו על סרטונים של דאעש הורג אנשים לבנים בסכינים. לא נראה שזה משנה שקפיצה למלחמה נגד דאעש היא הצד ההפוך ממה שאובמה אמר ב-2013 שארה"ב צריכה להצטרף. זה אפילו לא היה משנה שברור שארה"ב התכוונה להצטרף שניהם הצדדים. שום דבר שקשור להיגיון או לחוש לא היה חשוב כלל. דאעש עשה מעט ממה שעשו בעלות ברית ארה"ב בסעודיה ובעיראק ובמקומות אחרים בשגרה, ועשו זאת לאמריקאים. וקבוצה בדיונית, אפילו מפחידה יותר, קבוצת חוראסאן, באה לקחת אותנו, דאעש חמק את הגבול ממקסיקו וקנדה, אם לא נעשה משהו גדול ואכזרי, כולנו היינו מתים.
זו הסיבה שהציבור האמריקני סוף סוף אמר כן למלחמה פתוחה שוב - לאחר שבאמת לא נפל לשקרים לגבי הצלה הומניטרית בלוב, או שלא היה אכפת לו - הציבור האמריקני מניח באופן טבעי שממשלת ארה"ב תעדפה את השמדת הכוח האפל המרושע של הטרור האיסלאמי. זה לא קרה. ממשלת ארה"ב אומרת לעצמה, בדיווחים שלא שמים לב אליהם, שדאעש אינו מהווה איום על ארה"ב. הוא יודע היטב, והמפקדים הבכירים שלו פולטים את זה עם הפרישה, שתוקפים מחבלים בלבד מחזק הכוחות שלהם. העדיפות של ארה"ב נותרה להפיל את ממשלת סוריה, להרוס את המדינה וליצור כאוס. הנה חלק מהפרויקט הזה: חיילים בגיבוי ארה"ב בסוריה נלחמים בחיילים אחרים בגיבוי ארה"ב בסוריה. זו לא אוזלת יד אם המטרה היא להשמיד אומה, כפי שנראה אצל הילרי קלינטון מיילים – (להלן טיוטה של את המאמר הזה):
"הדרך הטובה ביותר לעזור לישראל להתמודד עם היכולת הגרעינית ההולכת וגדלה של איראן היא לעזור לתושבי סוריה להפיל את משטרו של בשאר אסד. ... תוכנית הגרעין של איראן ומלחמת האזרחים בסוריה אולי נראות לא קשורות, אבל הן כן. עבור מנהיגים ישראלים, האיום האמיתי מאיראן חמושה בגרעין אינו הסיכוי של מנהיג איראני מטורף שיפתח במתקפה גרעינית איראנית ללא התגרות על ישראל שתוביל להשמדת שתי המדינות. מה שמנהיגי הצבא הישראלי באמת מודאגים ממנו - אבל לא יכולים לדבר עליו - הוא איבוד המונופול הגרעיני שלהם. היחסים האסטרטגיים בין איראן למשטרו של בשאר אסד בסוריה הם שמאפשרים לאיראן לערער את ביטחונה של ישראל".
דאעש, אל-קאעידה והטרור הם כלים טובים בהרבה לשיווק מלחמות מאשר הקומוניזם היה אי פעם, מכיוון שניתן לדמיין אותם באמצעות סכינים ולא גרעיניים, ומכיוון שטרור לעולם לא יכול לקרוס ולהיעלם. אם (באופן נגדי) תקיפת קבוצות כמו אל-קאעידה הייתה זו שהניעה את המלחמות, ארצות הברית לא הייתה מסייעת לסעודיה בטבח באנשי תימן ובהגברת כוחו של אל-קאעידה שם. אם שלום היה המטרה, ארה"ב לא הייתה שולחת חיילים בחזרה לעיראק כדי להשתמש באותן פעולות שהרסו את המדינה הזו כדי לתקן אותה כביכול. אם ניצחון בצדדים מסוימים של מלחמות היה המטרה העיקרית, ארצות הברית לא הייתה משמשת כמטרה מימון ראשוני עבור שני הצדדים באפגניסטן במשך כל השנים הללו, עם עוד עשרות שנים מתוכננות.
מדוע אמר הסנאטור הארי טרומן שארצות הברית צריכה לעזור לגרמנים או לרוסים, לאיזה צד מפסיד? מדוע הנשיא רונלד רייגן תמך בעיראק נגד איראן וגם באיראן נגד עיראק? מדוע יכלו לוחמים משני הצדדים בלוב להחליף חלקים עבור הנשק שלהם? מכיוון ששתי יעדים שגוברים על כל האחרים עבור ממשלת ארה"ב מתיישרים לעתים קרובות בסיבת ההרס והמוות. האחת היא השליטה של ארה"ב על הגלובוס, וכל שאר העמים ייארעו. השני הוא מכירת נשק. לא משנה מי מנצח ומי גוסס, יצרני הנשק מרוויחים, ורוב כלי הנשק במזרח התיכון נשלחו לשם מארצות הברית. השלום יחתוך את הרווחים האלה בצורה נוראית.
