הדרך של ארה"ב למלחמה בצפון קוריאה שחוקה היטב

מאת דוד סוונסון, ספטמבר 11, 2017, בואו ננסה את הדמוקרטיה.

ההצעה האמריקנית להחלטת האו"ם המאפשרת "כל האמצעים הדרושים" לעצור ולבדוק בכוח ספינות צפון קוריאניות ולנתק נפט לצפון קוריאה עשויה לשלוח את המין שלנו החוצה מהדלת עם מעשה שהגיע לשיאו שמהדהד ומתבסס על תקדימים היסטוריים רבים.

אנחנו יודעים, אם לא נכחיש את המדע, ששינויי האקלים מאיימים על כולנו, שפצצה גרעינית אחת יכולה לדחוף את שינויי האקלים הרבה מעבר לנקודת האל-חזור (אם אנחנו לא שם כבר), שכמה פצצות גרעיניות יכולות להרעיב אותנו מהקיום, ושמלחמה גרעינית משמעותית עלולה לסיים את האיוולת שלנו די מהר.

זו לבדה צריכה להיות סיבה מספקת לבחור בדיפלומטיה על פני המקבילה של מדיניות החוץ של ירי ברובים בהוריקן.

אבל מדוע בדיקה פילנתרופית תמימה ובלתי מזיקה של ספינות לטובת שלטון החוק מהווה בעיה? אם האנשים האלה אין להם מה להסתיר, אז מה - הכנס כאן חיוך חכם - האם הם צריכים לדאוג, הא?

סקרים של אנשים ברחבי העולם למצוא דעת רוב נחרצת שהאיום הגדול ביותר לשלום הוא ממשלת ארה"ב. סקרים בארצות הברית לא מוצאים אף אחד שחושב על טירוף כזה. וכמובן 4% מאיתנו שחיים בארצות הברית צודקים בעצם, ושאר 96% מהמינים שלנו הם חבורה של משוגעים ככלל. אבל בואו ננסה לראות את הדברים מנקודת המבט המוטעית שלהם, מידע כוזב כפי שהם.

הם חושבים שתאגידים גדולים בארה"ב אוהבים להרוויח כסף. מטורף, אני יודע. אבל הם חושבים כך. והם יודעים שרבים מהתאגידים הגדולים בארה"ב מייצרים נשק מלחמה, ושהם מרוויחים יותר כסף כשיש להם יותר מלחמות. כמו כן, המטורפים המאכלסים את שאר כדור הארץ מאמינים שממשלת ארה"ב אולי לא נקייה ב-100% משחיתות, שלמעשה "תרומות" לבחירות בארה"ב הן המקבילות למה ששאר העולם מכנה "שוחד". מטורף, אני אתן לך, אבל הנקודה היא שהיצורים ההזויים המסכנים האלה רואים את זה ככה.

עכשיו, כולנו יודעים, או צריכים לדעת, את זה

• סגן הנשיא דאז דיק צ'ייני הציע לביים סכסוך בין ספינות אמריקאיות לאיראניות כדי להתחיל במלחמה;
• הנשיא דאז ג'ורג' בוש הציע לצבוע מטוסים אמריקאים בצבעי האו"ם ולהטיס אותם נמוך מעל עיראק כדי לירות בהם כדי להתחיל במלחמה;
• הנשיא דאז ברק אובמה השיג החלטה של ​​האו"ם להציל אנשים מאוימים כביכול בעיר לוב ומיד המשיך להפציץ ולהפיל את ממשלת לוב, בהסתמך על הציפייה שאנשים רבים יחשבו שמלחמה הייתה איכשהו פחות או יותר. מורשה;
• הנשיא דאז פרנקלין ד' רוזוולט פעל על מזכר מאוקטובר 1940 מאת לוטננט מפקד ארתור ה. מקולום.

התזכיר הזה קרא לשמונה פעולות שמקולום חזה שיובילו את היפנים לתקיפה, כולל הסדרת השימוש בבסיסים הבריטיים בסינגפור ושימוש בבסיסים הולנדים במה שהיא כיום אינדונזיה, תוך סיוע לממשלת סין, שליחת חטיבה של מרחיקים סיירות כבדות לפיליפינים או סינגפור, שולחים שתי דיוויזיות של צוללות ל"מזרח", שומרים על כוחו העיקרי של הצי בהוואי, מתעקשים שההולנדים יסרבו לנפט היפני, ואסרו על כל סחר עם יפן בשיתוף פעולה עם הבריטים אימפריה. למחרת התזכיר של מקולום, משרד החוץ אמר לאמריקאים לפנות את מדינות המזרח הרחוק, ורוזוולט הורה לשמור על הצי בהוואי בגלל התנגדותו הקשה של האדמירל ג'יימס או. ריצ'רדסון שציטט את הנשיא כאומר "במוקדם או במאוחר היפנים יבצעו פעולה גלויה נגד ארה"ב והאומה תהיה מוכנה להיכנס למלחמה". בהודעה ששלח אדמירל הרולד סטארק לאדמירל בעל קימל ב-28 בנובמבר 1941 נכתב: "אם לא ניתן לחזור על פעולות איבה, ארצות הברית רוצה שיפן תבצע את המעשה הגלוי הראשון". ג'וזף רושפור, מייסד שותף של מדור מודיעין התקשורת של חיל הים, שהיה גורם מרכזי בכישלון להעביר לפרל הארבור את מה שמגיע, יגיב מאוחר יותר: "זה היה מחיר די זול לשלם עבור איחוד המדינה".

ב-31 במאי 1941, בקונגרס 'שמור את אמריקה מחוץ למלחמה', ויליאם הנרי צ'מברלין הודיע ​​אזהרה חמורה: "חרם כלכלי מוחלט על יפן, הפסקת משלוחי הנפט למשל, ידחוף את יפן לזרועות הציר. מלחמה כלכלית תהיה הקדמה למלחמה ימית וצבאית". ב-24 ביולי 1941, הנשיא רוזוולט העיר, "אם היינו חותכים את הנפט, כנראה [היפנים] היו יורדים לאי הודו המזרחית ההולנדית לפני שנה, והייתה לך מלחמה. זה היה מאוד חיוני מנקודת המבט האנוכית שלנו לגבי ההגנה למנוע תחילת מלחמה בדרום האוקיינוס ​​השקט. אז מדיניות החוץ שלנו ניסתה לעצור מלחמה מלפרוץ שם". עיתונאים שמו לב שרוזוולט אמר "היה" ולא "יש". למחרת, רוזוולט הוציא צו ביצוע להקפאת נכסים יפניים. ארצות הברית ובריטניה ניתקו נפט וגרוטאות מתכת ליפן. רדהבינוד פאל, משפטן הודי שכיהן בבית הדין לפשעי מלחמה בטוקיו לאחר המלחמה, כינה את האמברגו "איום ברור וחזק על עצם קיומה של יפן", והגיע למסקנה שארצות הברית התגרה ביפן.

ואז, כמובן, יש את התקדים הקוריאני. ארצות הברית ובעלות בריתה חילקו את קוריאה לשניים והזינו את העוינות בגבול. ארה"ב דחתה הצעות סובייטיות למשא ומתן לשלום. היה צורך לגייס חיילים אמריקאים, למרות שנאמר להם שהם יוצאים איכשהו להגן על אורח החיים בארצות הברית ובהגנה כביכול על דרום קוריאה מפני תוקפנות של צפון קוריאה. ב-25 ביוני 1950, הצפון והדרום טענו כל אחד שהצד השני פלש. הדיווחים הראשונים של המודיעין הצבאי האמריקאי היו שהדרום פלש לצפון. שני הצדדים הסכימו שהלחימה החלה סמוך לחוף המערבי בחצי האי אונגג'ין, כלומר פיונגיאנג הייתה יעד הגיוני לפלישה בדרום, אבל פלישה של הצפון לשם לא הייתה הגיונית שכן היא הובילה לחצי אי קטן ולא לפלישה של הצפון לשם. סיאול. גם ב-25 ביוני^th, שני הצדדים הודיעו על לכידת הדרומי של העיר הצפונית חאג'ו, וצבא ארה"ב אישר זאת. ב-26 ביוני^th, שגריר ארה"ב שלח כבל המאשר התקדמות דרומה: "שריון וארטילריה צפוניים נסוגים לאורך כל הקו."

נשיא דרום קוריאה, סינגמן רי, ערך פשיטות על הצפון במשך שנה והכריז באביב על כוונתו לפלוש לצפון, ולהעביר את רוב חייליו ל-38^th במקביל, הקו שלאורכו חולקו הצפון והדרום. בצפון רק שליש מהחיילים הזמינים הוצבו ליד הגבול. אף על פי כן, אמרו לאמריקאים שצפון קוריאה תקפה את דרום קוריאה ועשתה זאת בהוראת ברית המועצות כחלק ממזימה להשתלט על העולם למען הקומוניזם. ניתן לטעון, כל צד שתקף (והקונצנזוס הוא שהצפון היה זה שפתח לראשונה בפלישה גדולה מוצלחת, בלי קשר לאיזה צד תקף בתחילה), זו הייתה מלחמת אזרחים. ברית המועצות לא הייתה מעורבת, וארצות הברית לא הייתה צריכה להיות מעורבת. דרום קוריאה לא הייתה ארצות הברית, ולמעשה לא הייתה קרובה לארצות הברית. אף על פי כן, ארצות הברית נכנסה לאחרת "הגנתי" מלחמה שנבנתה ועוררה על ידי שני הצדדים של מדינה קטנה, מרוחקת ומפולגת.

ממשלת ארה"ב שכנעה את האו"ם שיש לנקוט בפעולה צבאית נגד קוריאה הצפונית, משהו שברית המועצות אולי היה צפוי להטיל וטו לו הייתה עומדת מאחורי המלחמה, אבל ברית המועצות מחרימה את האומות המאוחדות. ארצות הברית זכתה בכמה מדינות" מצביע באו"ם בכך ששקר להם שהדרום כבש טנקים מאוישים ברוסים. פקידים אמריקאים הכריזו בפומבי על מעורבות סובייטית אך פקפקו בכך באופן פרטי. ברית המועצות, למעשה, לא רצתה מלחמה וב-6 ביולי^th סגן שר החוץ שלה אמר לשגריר בריטניה במוסקבה שהוא רוצה הסדר שליו. שגריר ארה"ב במוסקבה חשב שזה אמיתי. וושינגטון עשתה זאת"לא אכפת. הצפון, אמרה ממשלת ארה"ב, הפר את ה-38^th במקביל, אותו קו קדוש של ריבונות לאומית. אבל ברגע שהגנרל האמריקני דאגלס מקארתור קיבל את ההזדמנות, הוא המשיך, עם הנשיא טרומן"אישורו, ממש מעבר לקו הזה, לצפון, ועד לגבול סין. מקארתור הזיל ריר למלחמה עם סין ואיים עליה, וביקש רשות לתקוף, דבר שראשי המטות המשולבים סירבו. בסופו של דבר, טרומן פיטר את מקארתור. תקיפת תחנת כוח בצפון קוריאה שסיפקה את סין, והפצצת עיר גבול, הייתה הכי קרוב שמקארתור הגיע למה שהוא רצה.

אבל האיום של ארה"ב על סין, או לפחות האיום של ארה"ב להביס את צפון קוריאה, הביא את הסינים והרוסים למלחמה, מלחמה שעלתה לקוריאה בחיי שני מיליון אזרחים ולארצות הברית 37,000 חיילים, תוך הפיכת סיאול ופיונגיאנג לשניהם ערימות של הריסות. רבים מההרוגים נהרגו מטווח קצר, נטבחו לא חמושים ובדם קר על ידי שני הצדדים. והגבול היה ממש בחזרה למקום שהיה, אבל השנאה שהופנתה מעבר לגבול הזה גברה מאוד. כשהמלחמה הסתיימה, לאחר שלא השיגה שום טוב לאף אחד מלבד יצרני הנשק, "אנשים יצאו מקיום דמוי שומה במערות ובמנהרות כדי למצוא סיוט באור היום."

אני לא יכול להתאפק מלציין כאן את אחד האמצעים המגוחכים ביותר אי פעם לדחיית מידע לא רצוי על מלחמה, שהתעוררה בארצות הברית במהלך מלחמת קוריאה. כאן בבועה הקטנה שלנו בארה"ב שמענו על כמה גרסאות של סרט בשם המועמד המנצ'ורי. שמענו על המושג הכללי של "שטיפת מוח" ואולי אפילו מקשרים אותו למשהו רע שהסינים כביכול עשו לאסירים אמריקאים במהלך מלחמת קוריאה.

הייתי מוכן להמר שלרוב האנשים ששמעו על הדברים האלה יש לפחות תחושה עמומה שהם לא אמיתיים. למעשה, לא ניתן לתכנת אנשים כמו המועמד המנצ'ורי, שהיה יצירה בדיונית. מעולם לא הייתה ראיה קלה לכך שסין או צפון קוריאה עשו דבר כזה. וה-CIA בילה עשרות שנים בניסיון לעשות דבר כזה, ולבסוף ויתר.

אני גם מוכן להתערב שמעט מאוד אנשים יודעים מה זה היה שממשלת ארה"ב קידמה את המיתוס של "שטיפת מוח" כדי לכסות. במהלך מלחמת קוריאה, ארצות הברית הפציצה כמעט את כל צפון קוריאה וחלק ניכר מהדרום, והרגה מאות אלפי אנשים. זה הפיל כמויות אדירות של נפאלם. היא הפציצה סכרים, גשרים, כפרים, בתים. זה היה טבח המוני כולל. אבל היה משהו שממשלת ארה"ב לא רצתה לדעת, משהו שנחשב לא אתי בטירוף הג'נוסייד הזה.

מתועד היטב שארצות הברית הפילה על סין וצפון קוריאה חרקים ונוצות הנושאות אנתרקס, כולרה, דלקת מוח ומגפת בובה. זה היה אמור להיות סוד בזמנו, והתגובה הסינית של חיסונים המונית והדברת חרקים תרמה כנראה לכישלון הכללי של הפרויקט (מאות נהרגו, אבל לא מיליונים). אבל חברי צבא ארה"ב שנפלו בשבי הסינים הודו במה שהם היו חלק ממנו. כמה מהם חשו אשמה מלכתחילה. חלקם היו בהלם מהיחס ההגון של סין לאסירים לאחר תיאורים אמריקאים של הסינים כפראים. מכל סיבה שהיא, הם התוודו, והווידויים שלהם היו אמינים ביותר, הוכחו על ידי סקירות מדעיות בלתי תלויות, ועמדו במבחן הזמן.

אין ויכוח על כך שארצות הברית עבדה על נשק ביולוגי במשך שנים, בפורט דטריק - אז במחנה דטריק - ובמקומות רבים אחרים. אין גם ספק שארצות הברית העסיקה את רוצחי הנשק הביולוגי המובילים הן בקרב היפנים והן בקרב הנאצים מסוף מלחמת העולם השנייה ואילך. אין גם ספק שארה"ב ניסתה נשק כזה בעיר סן פרנסיסקו ובמקומות רבים אחרים ברחבי ארה"ב, ועל חיילים אמריקאים. יש מוזיאון בהוואנה שמציג עדויות לשנים של לוחמה ביולוגית של ארה"ב נגד קובה. אנו יודעים שהאי שזיף, בקצה לונג איילנד, שימש לבדיקת נשק של חרקים, כולל הקרציות שיצרו את ההתפרצות המתמשכת של מחלת ליים. ספרו של דייב צ'דוק זה חייב להיות המקום אוסף את הראיות שארצות הברית אכן ניסתה למחוק מיליוני סינים וצפון קוריאנים עם מחלות קטלניות.

מאבק התעמולה היה אינטנסיבי. תמיכת ממשלת גואטמלה בדיווחים על לוחמת חיידקים אמריקאית בסין היו חלק מהמניע האמריקאי להפלת ממשלת גואטמלה; ואותו כיסוי היה כנראה חלק מהמניע לרצח ה-CIA של אדם בשם פרנק אולסון.

כיצד להתמודד עם דיווחים על ההודאות? התשובה עבור ה-CIA והצבא האמריקני ובני בריתם בתקשורת התאגידית הייתה "שטיפת מוח", שהסבירה בנוחות את כל מה שאסירים אמרו כנרטיבים כוזבים שהושתלו במוחם על ידי שוטי מוח. מיליוני אמריקאים פחות או יותר מאמינים במרקחת המטורפת הזו שהכלב אכל את שיעורי הבית שלי עד היום. זה בטוח לומר שהאמריקאים לא היו מאמינים ב"שטיפת מוח" סינית אם הסיפורים היו על הממשל האמריקאי ולא על הסינים.

מאז שהמלחמה הסתיימה, ארה"ב סירבה לסיים אותה, מתנגדת לכל הסכם שלום, מאיימת על צפון קוריאה בהתמדה במשך עשרות שנים, הטיסה בריצות תרגול הפצצות לאורך הגבול, ואילצה את דרום קוריאה להתקין נשק אמריקאי שגם צפון קוריאה וגם סין רואים כאיומים . ועכשיו, נמאסה מכישלון צפון קוריאה להגיב במידה מספקת לאינספור פרובוקציות, ארה"ב רוצה לעצור ספינות בים הפתוח ולחסום את האויב העלוב שלה. כאשר גישה זו ננקטה עם יפן, לא ליפן ולא לארצות הברית היה נשק גרעיני.