אוליבר סטון, עמוד בפייסבוק.
"כך זה ממשיך"
אני מודה שבאמת היו לי תקוות לקצת מצפון מטראמפ על מלחמות אמריקה, אבל טעיתי - שוב שולל! - כפי שהייתי על ידי רייגן המוקדם, ופחות על ידי בוש 43. רייגן מצא את המנטרה שלו עם הרטוריקה של "אימפריית הרשע" נגד רוסיה, שכמעט התחילה מלחמה גרעינית ב-1983 - ובוש מצא את "אנחנו נגד העולם" מסע צלב ב-9/11, שבו כמובן אנחנו עדיין שקועים.
נראה שלטראמפ באמת אין 'שם' שם, הרבה פחות מצפון, שכן הוא הוריד את האזיקים ממכונת המלחמה שלנו ומסר אותה לגנרלים המהוללים שלו - והוא זוכה לשבחים על ידי התקשורת ה'ליברלית' שלנו שממשיכים לשחק במלחמה בפזיזות כזו. באיזה צרור מעונה אנחנו נמצאים. יש אנשים אינטליגנטים בוושינגטון/ניו יורק, אבל הם איבדו את עשתונותיהם כשהם נרשמו לחשיבה קבוצתית סורית-רוסית, קונצנזוס בלי לשאול - 'מי מרוויח מהאחרון הזה מתקפת גז?״ בוודאי לא אסד ולא פוטין. ההטבות היחידות מגיעות למחבלים שיזמו את הפעולה להדוף את תבוסתם הצבאית. זה היה הימור נואש, אבל זה עבד כי התקשורת המערבית מיד עמדה מאחוריו עם תעמולה גסה על תינוקות שנרצחו וכו'. אין חקירה אמיתית או זמן ליחידה כימית של האו"ם לקבוע מה קרה, ועוד פחות מכך למצוא מניע. למה שאסד יעשה משהו כל כך טיפשי כשהוא מנצח בבירור במלחמת האזרחים? לא, אני מאמין שאמריקה החליטה איפשהו, במשברים של ממשל טראמפ, שניכנס למלחמה הזו בכל מחיר ובכל נסיבות - כדי, שוב, לשנות את המשטר החילוני בסוריה, שהיה עידן בוש, אחת המטרות המובילות - לצד איראן - של הניאו-שמרנים. לכל הפחות, נחתוך חלק מצפון מזרח סוריה ונכנה אותה מדינה.
בסיוע הקלינטוניטים, הם עשו עבודה נפלאה לזרוק את אמריקה לתוהו ובוהו עם בדיקה של הפריצה לכאורה של רוסיה לבחירות שלנו וטראמפ בהיותו מועמד הנציג שלהם (עכשיו הופרך בבירור על ידי מתקפת ההפצצה שלו) - ולמרבה הצער, הגרוע מכל במובנים מסוימים , מבלי להודות בזיכרון של אותה תקרית דגל כוזב ב-2013, שבגינה הואשם שוב אסד (ראה הפירוק המרתק של סימור הרש של התעמולה האמריקאית הזו, 'London Review of Books' 19 בדצמבר 2013, "של מי הסארין?"). אין זיכרון, אין היסטוריה, אין חוקים - או ליתר דיוק 'חוקים אמריקאים'.
לא, זו לא תאונה או רומן חד פעמי. זוהי המדינה שמודיעה לא נכונה בכוונה לציבור באמצעות התקשורת הארגונית שלה ומובילה אותנו להאמין, כפי שמציין מייק וויטני בניתוחים המבריקים שלו, "האם וושינגטון תסתכן במלחמת העולם השלישית" ו"סוריה: היכן שהגומי פוגש את הדרך", שמשהו הרבה יותר מחכה מרושעת ברקע. מייק וויטני, רוברט פארי וקצין המודיעין לשעבר פיל ג'יראלדי מגיבים כולם למטה. זה בהחלט שווה 3 דקות מזמנכם לקרוא.
לבסוף, אני מצרפת את ניתוח "האומה" של ברוס קאמינגס על צפון קוריאה, כשהוא שוב מזכיר לנו את המטרות של לימוד היסטוריה. האם נוכל להתעורר לפני שיהיה מאוחר מדי? אני למשל מרגיש כמו הדמות הוותיקה (של המלחמה) ג'ון וויין ב"פורט אפאצ'י", רוכב עם הגנרל השחצן דמוי קאסטר (הנרי פונדה) אל האבדון שלו. ארצי, ארצי, כואב הלב עלייך.
מייק וויטני, "האם וושינגטון תסכן את מלחמת העולם השלישית כדי לחסום ולהתעורר מדינת-על של האיחוד האירופי-רוסיה", Counterpunch, http://bit.ly/2oJ9Tpn
מייק וויטני, "Where the Rubber Meets the Road", Counterpunch, http://bit.ly/2p574zT
פיל ג'יראלדי, "עולם בסערה, תודה מר טראמפ!" מסלקת מידע, http://bit.ly/2oSCGrW
רוברט פארי, "האם אל-קאעידה שולל את הבית הלבן שוב?" חדשות קונסורציום, http://bit.ly/2nN88c0
רוברט פארי, "ניאוקונים יש את טראמפ על הברכיים", Consortiumnews, http://bit.ly/2oZ5GyN
רוברט פארי, "רגע הכלב של טראמפ", Consortiumnews, http://bit.ly/2okwZTE
רוברט פארי, "מדיה מיינסטרים כפוסקי אמת", Consortiumnews, http://bit.ly/2oSDo8A
מייק וויטני, "דם במים: מהפכת טראמפ מסתיימת ביבבה", Counterpunch, http://bit.ly/2oSDEo4
ברוס קאמינגס, "זה מה שבאמת עומד מאחורי הפרובוקציות הגרעיניות של צפון קוריאה", האומה, http://bit.ly/2nUEroH
