בעוד שהאמריקאים התמקדו ב-ACA ובקשריו של טראמפ עם רוסיה, טראמפ היה עסוק בהרחבת נוכחות החיילים האמריקנים בתוך סוריה.
מאת הסנאטור כריס מרפי, Huffington Post, מרץ 25, 2017.
בשקט בשקט, בעוד שהאמריקאים התמקדו בדרמה המתמשכת סביב ביטול חוק הטיפול בר השגה והגילויים החדשים על קשרי קמפיין טראמפ עם רוסיה, הנשיא טראמפ היה עסוק בהרחבת דרמטית של נוכחות החיילים האמריקנים בתוך סוריה. ולמעשה אף אחד בוושינגטון לא שם לב. לאמריקאים יש זכות לדעת מה טראמפ מתכנן והאם זה יוביל לכיבוש בסגנון עיראק של סוריה במשך שנים רבות.
בלי שום הודעה רשמית, טראמפ שלח 500 חיילים אמריקאים חדשים לתוך סוריה, לכאורה כדי להשתתף בהתקפה הקרובה על מעוז דאעש בראקה. דיווחים בחדשות מצביעים על כך שהפריסה הזו עשויה להיות רק קצה הקרחון, ויש שאומרים שהתוכנית היא שמאות חיילים אמריקאים נוספים יתווספו לקרב בשבועות הקרובים. אף אחד לא באמת יודע כמה חיילים נמצאים בסוריה עכשיו, כי הממשל ניסה בעיקר לשמור את ההצטברות בסוד.
פריסה זו מהווה סיכון משמעותי, שעלול להיות קטסטרופלי, עבור ארצות הברית ועתיד סוריה והמזרח התיכון. הקונגרס לא יכול לשתוק בעניין הזה. אני כבר מזמן נגד הצבת חיילים אמריקאים על הקרקע בסוריה - התנגדתי לרעיון בתקופת ממשל אובמה ואני מתנגד לו עכשיו, כי אני מאמין שנועדנו לחזור על הטעויות של מלחמת עיראק אם ננסה לכפות יציבות מדינית פשוט דרך קנה של אקדח. אני מפציר בעמיתיי שלא התמקדו בשאלת נוכחות חיילי ארה"ב בסוריה לדרוש, לכל הפחות, מהממשל לענות על שתי שאלות בסיסיות לפני שיחתמו על הכסף למימון ההסלמה המסוכנת הזו.
ראשית, מהי המשימה שלנו ומהי אסטרטגיית היציאה שלנו?
ההסבר הציבורי להסלמה הצבאית היה הכנה למתקפה על רקה. לקיחת ראקה היא מטרה הכרחית ונחשקת זמן רב. הבעיה נעוצה בהפיכת חיילי ארה"ב לחלק הכרחי מכוח הפלישה, מה שכנראה יחייב אותנו להישאר ולהפוך גם לחלק הכרחי מכוח הכיבוש. זה מה שקרה בעיראק ובאפגניסטן, ואני לא רואה שום סיבה שלא נעמוד מול אותה מלכודת בסוריה. אבל אם זו לא התוכנית של המינהל, הם צריכים להיות מפורשים לגבי זה. הם צריכים להבטיח לקונגרס ולציבור האמריקאי שאנחנו בסוריה פשוט עד שרקה תיפול, ולא עוד.
יש עוד שאלות חשובות לשאול. לאחרונה, טראמפ שלח קבוצה קטנה של מפעילי כוחות מיוחדים למנבג' כדי לשמור על השלום בין הכוחות הנתמכים על ידי כורדים וטורקים הנלחמים על השליטה בחלק המרוחק הזה של צפון סוריה. זה מצביע על כך שהמשימה הצבאית שלנו היא הרבה יותר רחבה - ומסובכת יותר - מאשר פשוט לעזור לכבוש מחדש את רקה.
מומחים רבים בסוריה מסכימים שברגע שרקה נלקחת מדאעש, הלחימה רק מתחילה. לאחר מכן מתחילה התחרות בין כוחות הפרוקסי השונים (סעודי, איראני, רוסי, טורקי, כורדי) על מי שולט בסופו של דבר בעיר. האם כוחות ארה"ב יעזבו בשלב זה, או שתוכניתו של טראמפ צופה שנישאר כדי לתווך שליטה עתידית בחלקים גדולים של מרחב הקרב? זו תהיה מראה של עיראק, שבה מתו אלפי אמריקאים בניסיון להבין את הסדר החשבונות שלאחר סדאם בין הסונים, השיעים והכורדים. וזה עלול לגרום לשפיכות דמים אמריקאית באותה מידה.
שנית, האם יש לנו אסטרטגיה מדינית או רק אסטרטגיה צבאית?
ביום חמישי האחרון הצטרפתי לחברים אחרים בוועדת החוץ של הסנאט האמריקאי לארוחת צהריים עם שר החוץ רקס טילרסון. שמחתי שטילרסון היה מוכן לפתוח את דלתות מחלקת המדינה בפני קבוצה דו-מפלגתית של סנאטורים, והדיון שלנו היה כנה וכנה. בפגישה גילה טילרסון כנות ראויה להערצה כשהודה שהאסטרטגיה הצבאית מקדימה בהרבה את האסטרטגיה הדיפלומטית בסוריה.
אבל זה היה למעשה אנדרסטייטמנט דרמטי. אלא אם כן קיימת תוכנית סודית שטראמפ שומר מסנאטורים אמריקאים ומשר החוץ שלו, אין שום תוכנית למי שולט ברקה שלאחר דאעש, או סוריה שלאחר אסד.
המכשולים לתוכנית מדינית לעתיד רקה מתגברים משבוע לשבוע. מנהיגי צבא ארה"ב רוצים לסמוך על לוחמים כורדים וערבים כדי להשתלט מחדש על רקה, אך מקווים שהכורדים ינטשו את העיר לאחר שיאבדו מאות או אלפי חייליהם בהתקפה. גם אם הפנטזיה הזו תהפוך למציאות, יהיה לה מחיר - הכורדים היו מצפים למשהו בתמורה למאמץ שלהם. והיום, אין לנו מושג איך להוציא לפועל את שני הצעדים האלה מבלי שהשלום יתערער על ידי הטורקים, שנותרו מתנגדים באלימות למתן שטחים לכורדים. כדי להוסיף סיבוכים, הכוחות הנתמכים על ידי רוסיה ואיראן, היושבים ממש מחוץ לרקה היום, לא מתכוונים לאפשר התקנה של ממשלה ערבית או ערבית/כורדית הנתמכת על ידי ארה"ב בשלווה בתוך העיר. הם ירצו חלק מהפעולה, ואין לנו תוכנית אמינה להכיל אותם היום.
ללא תוכנית מדינית לעתידה של רקה, תוכנית צבאית כמעט חסרת תועלת. כן, הוצאת דאעש מראקה היא ניצחון בפני עצמו, אבל אם נתחיל סדרה של אירועים שפשוט מאריכים את הסכסוך הרחב יותר, דאעש יאסוף בקלות את השברים וישתמש בסערה המתמשכת כדי להתארגן מחדש ולהתעורר מחדש. היינו צריכים ללמוד בעיראק, אפגניסטן ולוב שניצחון צבאי ללא תוכנית למה שיבוא אחר כך הוא ממש לא ניצחון. אבל לא ייאמן, נראה שאנחנו על סף לעשות את הטעות הזו שוב, בגלל התלהבות (מובנת) לקחת את המאבק לאויב אכזרי.
אני רוצה שדאעש ייעלם. אני רוצה שיהרסו אותם. אבל אני רוצה לעשות את זה בצורה הנכונה. אני לא רוצה שהאמריקאים ימותו ומיליארדי דולרים יבזבזו במלחמה שעושה את אותן טעויות כמו הפלישה האמריקאית הרת אסון לעיראק. ואני בהחלט לא רוצה שהמלחמה תתחיל בחשאי, בלי שהקונגרס בכלל ישים לב שהיא מתחילה. הקונגרס צריך להיכנס למשחק ולהתחיל לשאול שאלות - לפני שיהיה מאוחר מדי.
