הדילמה המרכזית של ברק אובמה בשבוע שעבר, כשניסה למכור מלחמה חדשה לציבור האמריקאי ערב יום השנה השלוש עשרה ל-9 בספטמבר, הייתה לדבר בצורה משכנעת על החוכמה והיעילות של מדיניות החוץ של ארה"ב במהלך העשור האחרון פלוס. ובו בזמן, למרבה הצער, משחררים את החדשות הרעות שזה לא עובד.
כך: "הודות לאנשי המקצוע שלנו בצבא ובטרור, אמריקה בטוחה יותר".
יוהר! אלוהים יברך מל"טים ו"המשימה הושלמה" ומיליון הרוגים עיראקים ומומים מולדים בפלוג'ה. אלוהים יברך את העינויים. אלוהים יברך את ה-CIA. אבל נחשו מה?
"בכל זאת אנחנו ממשיכים להתמודד עם איום טרור. אנחנו לא יכולים למחוק כל זכר לרוע מהעולם, ולקבוצות קטנות של רוצחים יש את היכולת לגרום נזק גדול".
אז זה שוב פצצות משם, בנים - עוד זכר לרוע צץ במזרח התיכון - ואני מוצא את עצמי בקצה הזעם, קצה הייאוש, מגשש אחר שפה כדי להתמודד עם חוסר האמון שלי שאלוהים המלחמה נמצא בו סף ניצחון נוסף וכדור הארץ והאבולוציה האנושית מפסידים שוב.
אובמה סיים את ההכרזה המנהלית שלו על מלחמה נוספת במילים שלפיהן השילדים הצבאיים-תעשייתיים הצליחו להפוך לאט לאט למגונה: "יהי רצון שאלוהים יברך את חיילינו, ושאלוהים יברך את ארצות הברית של אמריקה".
אלוהים יברך עוד מלחמה?
טום אנגלהרדט, שכתב לפני מספר ימים ב-TomDispatch, קרא לזה "עיראק 3.0", וציין: "בשום מקום, בבית או בחו"ל, העוצמה הברורה של ארצות הברית לא מתורגמת לתוצאות צפויות, או להרבה מכל דבר אחר מלבד סוג של כאוס גועש. . . . . ודבר אחד ברור להפליא: כל יישום של כוח צבאי אמריקאי ברחבי העולם מאז 9/11 מקדם את תהליך הפילוג, ומערער אזורים שלמים.
"במאה העשרים ואחת, צבא ארה"ב לא היה לא אומה ולא בונה צבא, וגם לא מצא ניצחון, לא משנה כמה קשה חיפשו אותו. במקום זאת היא הייתה המקבילה למערבולת בעניינים בינלאומיים, ולכן, איך שהמלחמה בעיראק האחרונה מסתדרת, דבר אחד נראה צפוי: האזור יעורער עוד יותר ויהיה במצב גרוע יותר כשתסתיים".
נאומו של אובמה מופנה לאומה עם דמיון מת. לעשות "משהו" בקשר למדינה האסלאמית פירושו הטלת פצצות עליה. ריצות הפצצה אינן מטרידות את בוחריו של פוליטיקאי ותמיד נראות כמו פעולה איתנה: שפריץ של פשיטה על מכת חרקים. הם לעולם אינם הורגים אנשים חפים מפשע או מביאים לתוצאות בלתי מכוונות; וגם, ככל הנראה, אינם מעוררים תחושת אימה מיידית, כפי שעושה כריתת ראש.
ואכן, נראה שהכרזות מלחמה תמיד מרימות אנשים. זה בגלל שהם מפרידים בינינו לבין הרוע שאויבינו עושים. התייחסות למורכבות ההתנהגות האכזרית של אחרים פירושה להתמודד עם שותפותנו המפחידה בה - מה שמבקש יותר מדי מכל פוליטיקאי אמריקאי מושרש בבלטוויי. אובמה לא נפרד בשום צורה מקודמו חסר הביטוי בניסיון לנצל את המקלט הרגשי הפשטני של מלחמה ומיליטריזם.
"איך אני מגיב כשאני רואה שבכמה מדינות אסלאמיות יש שנאה אכזרית לאמריקה?" שאל ג'ורג' בוש במהלך מסיבת עיתונאים חודש לאחר פיגועי ה-9 בספטמבר (צוטט לאחרונה על ידי ויליאם בלום בדוח האנטי-אימפריה האחרון שלו). "אני אגיד לך איך אני מגיב: אני נדהם. אני נדהם שיש כל כך אי הבנה לגבי מה המדינה שלנו, שאנשים ישנאו אותנו. אני - כמו רוב האמריקאים, אני פשוט לא מאמין כי אני יודע כמה אנחנו טובים".
אובמה מנסה לחלץ את אותה הסכמה ציבורית לתוקפנות צבאית מעריפת ראשים של דאעש של שני עיתונאים אמריקאים ועובד סיוע בריטי כמו שעשה בוש מה-9 בספטמבר. לבוש היה היתרון המובהק בכך שאין את עצמו - ואת הבלגן ההרסני שיצר - בתור קודמו. עם זאת, עיראק 11 עומדת להפוך למציאות, למרות שהפצצת עיראק רק תחזק את דאעש וככל הנראה תפתח את הדלת לביצה הצבאית הרב-שנתית הבאה.
As דוד סוונסון מקונן באתר World Beyond War, אם כבר מדברים על העיתונאי הראשון IS שנרצח באכזריות, "ג'יימס פולי הוא לא פרסומת מלחמה".
"כאשר קורבנות ה-9 בספטמבר שימשו כהצדקה להרוג פי מאות ממספר האנשים שנהרגו ב-11 בספטמבר, חלק מקרובי משפחתם של הקורבנות נרתעו", כותב סוונסון. בהקשר לסרטון שבו פולי מדבר על הגיהנום והאבסורד של מלחמה עם הקולנוען האסקל וקסלר במהלך הפגנות נאט"ו בשיקגו לפני שנתיים, הוא מוסיף: "עכשיו ג'יימס פולי נדחף מהקבר".
הוא מזמין אותנו לצפות בפולי מדבר על "הדה-הומניזציה הדרושה לפני שניתן להרוג אנשים, רדידות הסיקור התקשורתי" ומציאות רעילה אחרת של מלחמה שבדרך כלל לא מופיעה בנאומי הנשיא.
"איננו יכולים למחוק כל זכר לרוע מהעולם. . ."
אני לא מאמין שאני חי במדינה שעדיין סובלת רטוריקה כל כך פשטנית ובעלת סכין. הו, כל כך הרבה רוע שם בחוץ! לממשלת ארה"ב, בכל כוחה וטהרה, אין ברירה אלא ללכת אחריה עם כל נשק בארסנל שלה. מה שאובמה לא טורח לומר, אם כי אולי בדרך חסרת אונים וחסרת תועלת שהוא יודע, הוא שהעיסוק במשחק המלחמה הוא תמיד מעשה של תבוסה. והמתנגדים, בתוקפנות האכזרית שלהם זה כלפי זה וכלפי האחרים, תמיד באותו צד.
רוברט קוהלר הוא עטורת הפרסים, עיתונאי בשיקגו מבוסס וסופר מאוגדת ארצית. הספר שלו, אומץ גדל חזק על הפצע (Xenos הקש), הוא עדיין זמין. פנה אליו ב koehlercw@gmail.com או לבקר באתר האינטרנט שלו commonwonders.com.
© 2014 TRIBUNE CONTENT AGENCY, INC.
