מאת: Cathy Breen, Voices for Creative Non-violence
כתבתי לא פעם על חברנו הפליט העיראקי ובנו הבכור מבגדד. אני אקרא להם מוחמד ואחמד. הם עשו את הטיסה המייסרת בשנה שעברה מבגדד לכורדיסטן ולאחר מכן על פני טורקיה. הם היו בשלושה איי יוון לפני שניתן להם אישור להמשיך בטיול. הם עברו בכמה מדינות בזמן סגירת הגבולות. הם הגיעו לבסוף ליעדם בסוף ספטמבר 2015. פינלנד.
לאחר שגרתי עם המשפחה הזו בבגדד, יש לי את הפנים של האישה וכל אחד מהילדים לפניי. להלן תמונה של שניים מילדיו של מוחמד.
באופן כללי, אני משתמש במילותיו של מוחמד, מצטט אותו בנרטיב בגוף ראשון. הוא סיפר את סיפור המסע הנואש שלהם מסכנת חיים לפני יותר משנה. הם נסעו לפינלנד בתקווה שפחות פליטים ייסעו כל כך רחוק, שהם יקבלו מקלט מהר יותר ויתאחדו עם משפחתם, אשתו של מוחמד וששת הילדים האחרים בעיראק. יחד עם קבוצה קטנה של חברים, קאתי קלי ואני יכולנו לבקר אותם בפינלנד בקור החורפי העמוק בינואר האחרון. הצלחנו להביא אותם לכמה ימים מהמחנה להלסינקי שם התקבלו בחום על ידי הרבה פינים המעורבים בתנועת השלום, עיתונאים ביניהם.
בסוף יוני כתב לנו מוחמד על הדיכאון והתסכול בקרב הפליטים במחנה שלהם, שכן רבים מהם נדחו לקבלת מקלט. הוא כתב שאפילו פליטים עיראקים מפלוג'ה, רמאדי ומוזל מקבלים דחיות. "אני לא יודע מה אעשה אם אקבל תשובה גרועה. בשלושת השבועות האחרונים רק תשובות רעות מגיעות". ואז בסוף יולי הגיעה הידיעה המוחצת שהתיק שלו נדחה.
"היום קיבלתי את החלטת ההגירה שהתיק שלי נדחה. אני ואחמד לא מוזמנים לפינלנד. תודה על כל מה שעשית." למחרת הוא כתב שוב. "היום הוא אחד הימים הכבדים בחיי. כולם, בני, בן דוד שלי ואני... פשוט שתקנו. אנחנו בהלם מההחלטה. מאבד את אחי, כלוא לשנתיים, חטף, עונה, מאבד את ביתי, הוריי, חמי, מכתב איומים למוות וניסיון התנקשות. למעלה מ-2 קרובי משפחה נהרגו. מה עוד אני צריך לתת להם כדי שיאמינו לי? רק דבר אחד שכחתי, להגיש את תעודת הפטירה שלי. אני מרגישה ששוחטים אותי. אני לא יודע מה להגיד לאשתי ולילדים שלי [בבגדד]".
מאז נודע לנו שפינלנד מעניקה תושבות ל-10% בלבד ממבקשי המקלט. ערעור מתנהל, וכמה אנשים כתבו מכתבים בשמו של מוחמד. עם זאת, לא ברור כלל שבקשתו תתקבל.
בינתיים המצב בעיראק ובבגדד ממשיך להחמיר במונחים של פיצוצים יומיומיים, פיגועי התאבדות, חיסולים, חטיפות, פעילות דאעש, משטרה, צבא ומיליציות. אשתו מתגוררת באזור כפרי פתוח ופגיע במיוחד. אחיו, שגר בעבר במרחק זריקת אבן משם, נאלץ להימלט עם משפחתו לפני מספר חודשים עקב איומי מוות. זה הותיר את אשתו וילדיו של מוחמד ללא הגנה. במהלך הרמדאן כתב מוחמד: "המצב באמת נורא בימים אלה. אשתי תכננה לקחת את הילדים לכפר של אמה במהלך ה-EID אבל היא ביטלה את הרעיון הזה". בהזדמנות אחרת הוא כתב "אשתי מאוד מודאגת מהבן השני הבכור שלנו, מפחדת שהוא ייחטף. היא שוקלת לעבור מהכפר. היום רבנו מאוד כשהיא מאשימה אותי, ואמרה לי שאמרתי שנתאחד מחדש בתוך 6 חודשים".
בשתי הזדמנויות לאחרונה הגיעו גברים חמושים במדים לביתו של מוחמד וחיפשו מידע על מוחמד ואחמד. מוחמד כתב: "אתמול בשעה 5am על הבית פשטו אנשי צבא רשמיים חמושים במדים. אולי המשטרה? אולי המיליציה או דאעש?" קשה לדמיין את הפחד של אשתו חסרת ההגנה של מוחמד והילדים, הצעיר שבהם רק בן 3. קשה לדמיין את הפחד של מוחמד ואחמד כל כך רחוק. לפעמים אשתו של מוחמד החביאה את הילד הבכור בקנים ליד ביתם, מפחדת שיגויס בכוח על ידי דאעש או המיליציה! היא גם פחדה לשלוח את הילדים לבית הספר כי המצב הביטחוני כל כך מסוכן. היא כועסת על מוחמד, מפוחדת ולא מבינה למה הם לא התאחדו לאחר שנה.
לאחרונה שלח מוחמד אימייל: "בכנות, קאתי, כל ערב אני חושבת לחזור הביתה ולסיים את הוויכוחים האלה. לחיות רחוק מהילדים האהובים שלך זה ממש קשה. אם אני אהרוג לצד המשפחה שלי, אז כולם יבינו למה היינו צריכים לעזוב והוויכוחים יסתיימו. אפילו ההגירה הפינית תבין שמה שאמרתי להם היה נכון. אבל למחרת בבוקר שיניתי את דעתי והחלטתי להמתין להחלטה הסופית של בית המשפט".
"כל לילה אני חושש מהחדשות למחרת בבוקר מהמשפחה שלי. הבת שלי שאלה אותי בטלפון בשבוע שעבר 'אבא, מתי נוכל לחיות ביחד שוב. אני עכשיו בן 14 ואתה נעדרת כל כך הרבה זמן'. היא שברה את הלב שלי."
רק לפני כמה ימים הוא כתב: "אני כל כך שמח כי הקרח נמס בין אשתי ואני". הילד הקטן שלו, בן 6, ובתו הצעירה בת 8 שנים הלכו היום לבית הספר. אשתי כל כך אמיצה...היא החליטה לשלם עבור אוטובוס בית ספר לכל הילדים. היא אמרה 'אני מאמינה באלוהים ואני שולחת את הילדים ולוקחת את הסיכון'”.
לעתים קרובות אני שואל את עצמי איך מוחמד קם בבוקר. איך הוא ואשתו מסוגלים להתמודד עם היום? האומץ, האמונה והחוסן שלהם מעוררים בי השראה, מאתגרים אותי ודוחפים אותי לקום מהמיטה שלי בבוקר.
