מאת דוד סוונסון, World BEYOND War, יולי 10, 2020
הסרט החדש, הנדר מהירושימה, מגולל את סיפורה של סטסוקו ת'רלו שהייתה ילדה בבית ספר בהירושימה כאשר ארצות הברית הטילה את הפצצה הגרעינית הראשונה. היא נשלפה מבניין בו נשרפו למוות 27 מחבריה לכיתה. היא הייתה עדה לפגיעות האיומות והסבל המייסר והקבורה ההמונית המגונה של יקיריהם, מכרים וזרים רבים.
סטסוקו הייתה ממשפחה אמידה ואומרת שהיא נאלצה לעבוד בכדי להתגבר על הדעות הקדומות שלה כלפי העניים, ובכל זאת היא התגברה על מספר מדהים של דברים. בית הספר שלה היה בית ספר נוצרי והיא זוכה להשפעה על חייה בעצת המורה לעסוק באקטיביזם כדרך להיות נוצרית. שמדינה נוצרית ברובה הרסה הרסה את עירה בעיקר לא נוצרית לא משנה. שגם המערביים עשו את זה לא משנה. היא התאהבה בגבר קנדי שחי ועבד ביפן.
היא גם עזבה אותו זמנית ביפן כדי ללמוד באוניברסיטת לינצ'בורג קרוב מאוד למקום מגורי בווירג'יניה - דבר שלא ידעתי עליה עד שראיתי את הסרט. האימה והטראומה שעברה לא היו חשובים. זה שהיא הייתה בארץ מוזרה לא משנה. כשארצות הברית בדקה נשק גרעיני נוסף באיי האוקיאנוס השקט שמהם פינתה את התושבים, סטסוקו דיבר נגדה בתקשורת לינצ'בורג. דואר השנאה שקיבלה לא היה חשוב. כשהאהובה הצטרפה אליה והם לא יכלו להתחתן בווירג'יניה בגלל החוקים הגזעניים נגד "נישואי תערובת" שיצאו מאותה חשיבה גזענית שיצרה את ההפצצות על הירושימה ונגאסקי, זה לא משנה. הם התחתנו בוושינגטון הבירה
לקורבנות של מלחמות המערב אין כמעט שום קול בתקשורת המערבית ובחברה לא היה חשוב. כי ימי השנה המוכרים בלוחות השנה המערביים היו וכמעט לחלוטין הם עדיין פרו-מלחמה, פרו-אימפריאליים, פרו-קולוניאליים או חגיגות אחרות של תעמולה פרו-ממשלתית לא היה חשוב. סטסוקו ואחרים באותו מאבק החליטו ליצור לפחות חריג אחד לכללים אלה. בזכות עבודתם, ימי השנה להפצצות הגרעין ב- 6 באוגוסטth ו 9th הם מונצחים ברחבי העולם, ומונומנטים אנטי-מלחמתיים, אזכרות ופארקים המסמנים את זוג הטרגדיות קיימים במרחב ציבורי שעדיין נשלט על ידי מקדשים ופסלונים לפני המלחמה.
סצוקו לא רק מצא קול ציבורי המדבר על קורבנות המלחמה, אלא סייע בבניית קמפיין אקטיביסטי לביטול נשק גרעיני שיצר אמנה שאושרה על ידי 39 מדינות ועולה - קמפיין שהתמקד בחינוך אנשים על קורבנות העבר והקורבנות העתידיים הפוטנציאליים של מלחמה. אני ממליץ הצטרפות הקמפיין הזה, אומר לי ממשלת ארה"ב להצטרף לאמנה, ו אומר לי ממשלת ארה"ב להעביר כסף מנשק גרעיני ורכיבים אחרים במכונת המלחמה. הקמפיין שעימו עבד Setsuko זכה גם בפרס נובל לשלום, וסימן יציאה לוועדת נובל שנמנעה מלהעניק את הפרס למי שעובד לשים קץ למלחמה (למרות התניה ברצונו של אלפרד נובל שהוא צריך לעשות בדיוק את זה).
מה אם היינו לוקחים את עבודתו והישגיו של סטסוקו לא כהתרחשות פריקית שיש להתפעל מהם, אלא כדוגמא שיש לשכפל אותה? כמובן שההפצצות הגרעיניות היו ייחודיות (ועדיף שיישארו ככה או שכולנו נסתלק), אבל אין שום דבר ייחודי בהפצצות, או שריפת בניינים, או סבל, או הרס בתי חולים, או רצח רופאים, או פציעות אימה, או זיהום ומחלות מתמשכות, או אפילו שימוש בנשק גרעיני אם אנו רואים נשק אורניום מדולדל. הסיפורים מערי יפן המפוצצות לא נשמרו שוברות לב כמו סיפורי הירושימה ומנגסאקי. הסיפורים בשנים האחרונות מתימן, אפגניסטן, עירק, פקיסטן, סוריה, לוב, סומליה, קונגו, הפיליפינים, מקסיקו ועוד ועוד, הם מרגשים לא פחות.
מה אם התרבות האמריקאית - שעוסקת בתמורות גדולות כרגע, קורעת מונומנטים ואולי מציבה כמה חדשות - תפנה מקום לקורבנות מלחמה? אם אנשים יכולים ללמוד להקשיב לחוכמת הקורבן של הירושימה, מדוע קורבנות בגדאד וקאבול וצנעא אינם מדברים באירועים ציבוריים גדולים (או שיחות זום) בפני קבוצות ומוסדות גדולים ברחבי ארצות הברית? אם 200,000 הרוגים ראויים לתשומת לב, אלמלאו 2,000,000 בערך ממלחמות האחרונות? אם ניצולי גרעין יכולים להתחיל להישמע כאלה שנים רבות אחר כך, האם נוכל להאיץ את תהליך השימוע מניצולי המלחמות המניעים כיום החזקת גרעין על ידי ממשלות שונות?
כל עוד ארצות הברית ממשיכה לעסוק בשחיטות איומות, חד צדדיות, של אנשים רחוקים שעליהם נאמר לציבור האמריקני מעט מדינות ממוקדות כמו צפון קוריאה וסין לא יוותרו על נשק גרעיני. וכל עוד הם לא עושים זאת - חסמים הארה טרנספורמטיבית בתוך האופוזיציה האמיצה או מגדילה את עצמם ללא - ארצות הברית גם לא. שחרור האנושות מנשק גרעיני הוא המטרה הברורה, החשובה ביותר, כשלעצמה והצעד הראשון לקראת שחרור עצמנו ממלחמה, אך סביר להניח שזה לא יקרה אלא אם נתקדם לשחרר את כל מוסד המלחמה בו זמנית.
