תמיד התלהבתי בתמיכתי במשא ומתן לשלום, שהוזנח לעתים קרובות מדי בסכסוכים פנימיים ובינלאומיים. אבל ברור שהוועידה הבינלאומית על סוריה שקיימה את פגישתה הראשונה בווינה ב-30 באוקטובר היא ועידה מדומה שאינה מסוגלת לספק שום משא ומתן לשלום, וכי ממשל אובמה ידע זאת היטב מההתחלה.

הממשל התייחס לעובדה שאיראן הוזמנה להשתתף בוועידה, בניגוד לכינוס הקודם בחסות האו"ם על סוריה בינואר ופברואר 2014. אותה ועידה אומללה הוציאה מהכלל את איראן בהתעקשות של ארה"ב ובעלות בריתה הסוניות, אף על פי שכמה מדינות ללא יכולת קלה לתרום משהו להסדר שלום - כמו גם הוותיקן - היו בין 40 המשתתפים שאינם סוריים שהוזמנו.

השתתפותה של איראן בוועידת וינה מהווה צעד חיובי. אף על פי כן, הוועידה התאפיינה באבסורד מהותי עוד יותר: אף אחד מהצדדים הסורים למלחמה לא הוזמן. בשיחות 2014 היו לפחות נציגים של משטר אסד וחלק מהאופוזיציה החמושה. המשמעות הברורה של החלטה זו היא שהפטרונים החיצוניים של המפלגות הסוריות - במיוחד רוסיה, איראן וסעודיה - צפויים להתקדם לעבר מתווה הסדר ואז להשתמש בכוחם עם הלקוחות כדי לכפות את הסכמת העסקה.

דגם וייטנאם

הרעיון לדלג מעל הצדדים הסורים לסכסוך על ידי כך שכוח חיצוני ינהל משא ומתן על הסכם שלום בשם לקוחותיו הוא הגיוני לחלוטין במופשט. המקרה הקלאסי של הסדר כזה הוא המשא ומתן האמריקאי על הסכם פריז עם הצפון וייטנאמים בינואר 1973 לסיום מלחמת ארה"ב בווייטנאם. התלות המוחלטת של משטר ת'יו בסיוע ארה"ב ומשקל הצבא האמריקני בווייטנאם הבטיחו את הסכמתו הכפויה של ת'יו להסדר.

אך יש לציין גם שההסדר לא סיים את המלחמה. משטר ת'יו לא היה מוכן לציית להפסקת אש ולא להסדר מדיני, והמלחמה נמשכה שנתיים נוספות לפני שמתקפה גדולה בצפון וייטנאם סיימה אותה ב-1975.

חשוב עוד יותר ביחס לתחולת המודל על מלחמת סוריה הוא ההבדל המוחלט בין האינטרס האמריקאי לנהל משא ומתן מעל ראשו של הלקוח הווייטנאמי שלה לבין האינטרסים האיראניים והרוסים ביחס לממשלת סוריה. ארצות הברית ניהלה משא ומתן כדי להיחלץ ממלחמת בחירה שהיא התחילה, כמו עיראק, מתוך אמונה מוטעית שכוחה הדומיננטי מבטיח שליטה במצב ושבה היא נאלצה להסתיים בלחץ פוליטי פנימי. איראן, לעומת זאת, נלחמת בסוריה מלחמה שלדעתה היא חיונית לביטחונה. והאינטרסים המדיניים והביטחוניים של רוסיה בסוריה אולי פחות ברורים, אבל גם אין לה תמריץ להסכים להסדר שיסתכן בניצחון הטרור בסוריה.

ליקוי חמה של האופוזיציה ה'מתונה'

הסיכוי למסור את הכוחות נגד אסד בהתנחלות עגום עוד יותר. אם לכוחות האופוזיציה הנתמכים על ידי ארה"ב מול המשטר הסורי ובעלי בריתו הזרות היה מספיק כוח כדי לאיים על המשטר, זה עשוי להיות בסיס אובייקטיבי למשא ומתן לשלום. ממשל אובמה ניסה ליצור את הרושם שהכוחות "המתונים" - כלומר אלה שמוכנים לעבוד עם ארצות הברית - הם האופוזיציה הצבאית העיקרית למשטר אסד. אולם במציאות, אותם כוחות "מתונים" נקלטו על ידי הג'יהאדיסטים של ג'בהת אל-נוסרה ובעלות בריתה או הפכו לבעלי ברית.

השינוי הדרמטי הזה באופי האופוזיציה החמושה לאסד הופיע לראשונה בספטמבר 2013. זה היה כאשר שלוש החטיבות האיסלאמיסטיות "המתונות" הגדולות הצטרף באופן בלתי צפוי עם בעלות בריתה של ג'בהת אל-נוסרה בהתנגדות לקואליציה הלאומית הסורית, שהוקמה בדוחא בנובמבר 2012 בלחץ ארצות הברית ובעלות בריתה במפרץ.

המעבר לשליטה ג'יהאדיסטית במלחמה נגד משטר אסד הואץ בין נובמבר 2014 למרץ 2015 כאשר חזית המהפכנים הסורית ו חרקת אל חאזם קבוצות, שתי קבוצות המורדים העיקריות שקיבלו נשק מה-CIA או מהסעודים, הותקפו ונקלטו בעיקר על ידי ג'בהת אל-נוסרה.

לשינוי הזה יש השלכות ברורות על האפשרות של הסדר במשא ומתן. בוועידת ג'נבה השנייה של שליח האו"ם לחדר בראהימי בינואר 2014, קבוצות האופוזיציה היחידות על השולחן היו אלו שמיוצגות על ידי הקואליציה הלאומית הסורית שנתמכת על ידי ארה"ב, שאיש לא התייחס אליה ברצינות כמייצגת כל איום צבאי על המשטר. בוועידה נעדרו ארגון "המדינה האסלאמית" וזכיינית אל-קאעידה בסוריה, ג'בהת אל-נוסרה ובעלות בריתה, שאכן ייצגו איום כזה.

העוינות של נוסרה לשיחות

אבל לא המדינה האסלאמית ולא האיסלאמיסטים בראשות חזית נוסרה לא היו מעוניינים בוועידת שלום. הראש הצבאי של החזית האסלאמית, הנשלטת על ידי בעל ברית קרוב של אל-נוסרה, אחרר א-שאם, הצהיר שישקול השתתפות כל חייל מורדים בשיחות השלום כ"בגידה".

מה ה אמר ממשל אובמה היא רוצה לראות את היציאה מוועידת וינה היא "מפת דרכים" למעבר בשלטון. יתרה מכך, הממשל הבהיר כי ברצונו לשמור על מוסדות המדינה הסורית, לרבות המבנה הצבאי הסורי. אבל גם המדינה האסלאמית וגם הקואליציה בראשות אל-קאעידה הם ארגונים סונים קיצוניים עדתיים שלא הסתירו את כוונתם להחליף את משטר אסד במדינה אסלאמית שאין לה שרידים ממנגנון המדינה הקיים.

למשטר אסד כמובן אין תמריץ, אם כן, אפילו לרמוז על גמישות כלשהי בדרישת יציאתו של אסד מסוריה, כאשר הוא יודע שאין שום אפשרות להפסקת אש או הסדר עם המדינה האסלאמית וגבהת אלנצרה. באופן דומה, לא הרוסים ולא האיראנים צפויים לכפות את ידו של אסד בנושא רק כדי לנהל משא ומתן עם הגורם החלש ביותר באופוזיציה החמושה.

נרטיב שקרי של ארה"ב על סוריה

למרות זאת, קובעי המדיניות של ממשל אובמה נראים נחושים שלא לאפשר למציאות לא נעימה להפריע לקו התעמולה שלו בסוריה, כלומר, זה תלוי ברוסיה ובאיראן לטפל בבעיה על ידי סחיטת ויתורים איכשהו ממשטר אסד. שר החוץ ג'ון קרי הציע בראיון לערוץ הטלוויזיה Kazak כמה ימים לאחר כינוס ועידת וינה כי "הדרך לסיים את המלחמה היא לבקש ממר אסד לעזור במעבר לממשלה חדשה". רוסיה לא הצליחה לעשות זאת, ובמקום זאת "יש שם כדי פשוט לתמוך במשטר אסד", אמר קרי, והוסיף כי "האופוזיציה לא תפסיק להילחם באסד".

ספק אם קרי טועה בעמדה תעמולתית כל כך ברורה למציאות הפוליטית-צבאית הסורית הרבה יותר עקשנית. אבל זה לא נוח מבחינה פוליטית להכיר במציאות האלה. זה יזמין שאלות לא רצויות לגבי החלטת הממשל ב-2011 ליישר קו עם הניצים הסוריים בריאד, דוחא ואיסטנבול שהיו כל כך נחושים לשינוי המשטר בסוריה שהם לא רק היו אדישים להתגברות הג'יהאד בסוריה אלא ראו בכך כלי שימושי להיפטר מאסד.

כעת המחיר של האסטרטגיה הפוליטית-דיפלומטית הגורלית של אובמה הוא ועידת שלום מדומה שמטעה את שאר העולם לגבי היעדר כל פתרון ריאלי למלחמה.

- גארת פורטר הוא עיתונאי חוקר עצמאי וזוכה פרס גלהורן לשנת 2012 לעיתונות. הוא המחבר של המשבר המיוצר החדש שפורסם לאחרונה: הסיפור הבלתי סופר של הפחד הגרעיני של איראן.