מאת אליס סלייטר, בחדשות העומק, אפריל 3, 2022
ניו יורק (IDN) - בשנת 1954 למדתי בקולג' קווינס בשנים שלפני שהסנאטור ג'וזף מקארתי סוף סוף פגש את מועמדותו בדיונים של הצבא-מקארתי לאחר שהטיל אימה על אמריקאים במשך שנים בהאשמות של קומוניסטים לא נאמנים, הניף ברשימות של אזרחים ברשימה השחורה, מאיים על חייהם, העסקתם, יכולתם לתפקד בחברה בגלל השתייכותם הפוליטית.
בקפיטריה של המכללה, דיברנו על פוליטיקה כשסטודנט אחד דחף לי עלון צהוב לידיים. "כאן אתה צריך לקרוא את זה." הצצתי בכותרת. הלב שלי החסיר פעימה כשראיתי את המילים "המפלגה הקומוניסטית של אמריקה". תחבתי אותו בחיפזון לא נפתח לתוך תיק הספרים שלי, לקחתי את האוטובוס הביתה, נסעתי במעלית לקומה ה-8, הלכתי ישירות לשרפה, וזרקתי את החוברת במורד המצנח, בלי לקרוא, לפני שנכנסתי לדירה שלי. בהחלט לא עמדתי להיתפס על חם. הפחד האדום הגיע אליי.
היה לי ניצוץ ראשון של "הצד השני של הסיפור" על קומוניזם ב-1968, כשגרתי במאסאפקווה, לונג איילנד, עקרת בית בפרברים, צפיתי בוולטר קרונקייט מדווח על מלחמת וייטנאם. הוא ניהל סרט חדשות ישן של פגישה בהו צ'י מין צנועה ונערי עם וודרו וילסון ב-1919, בסוף מלחמת העולם הראשונה, וביקש את עזרת ארה"ב לסיים את הכיבוש הקולוניאלי הצרפתי האכזרי של וייטנאם. קרונקייט דיווח כיצד הו אפילו עיצב את החוקה הווייטנאמית על בסיסנו. וילסון דחה אותו והסובייטים היו יותר משמחים לעזור. כך הפכה וייטנאם לקומוניסטית. שנים אחר כך ראיתי את הסרט הודו-סין, הממחיז את השעבוד הצרפתי האכזרי של פועלים וייטנאמים במטעי גומי.
מאוחר יותר באותו יום, חדשות הערב הראו המון סטודנטים בקולומביה מתפרעים בקמפוס, מתבצרים על דיקן האוניברסיטה בלשכתו, צועקים סיסמאות נגד המלחמה ומקללים את הקשרים העסקיים והאקדמיים של קולומביה לפנטגון. הם לא רצו להתגייס למלחמת וייטנאם הלא מוסרית! הייתי מבועת. איך יכול להיות שהכאוס והאי-סדר המוחלט הזה מתרחשים כאן באוניברסיטת קולומביה בניו יורק?
זה היה סוף העולם שלי כפי שהכרתי אותו! בדיוק מלאו לי שלושים ולתלמידים הייתה סיסמה, "אל תסמוך על אף אחד מעל שלושים". פניתי לבעלי, "מה זה דבר עם הילדים האלה? הם לא יודעים שזה כך אמריקה? הם לא יודעים שיש לנו א תהליך מדיני? מוטב שאעשה משהו בנידון!" כבר למחרת בלילה, המועדון הדמוקרטי ניהל ויכוח בבית הספר התיכון Massapequa בין הנצים והיונים על מלחמת וייטנאם. הלכתי לפגישה, שופעת ודאות ישרה לגבי העמדה הלא מוסרית שנקטנו והצטרפתי ליונים שבה ארגנו את הקמפיין של יוג'ין מקארתי בלונג איילנד למועמדות הדמוקרטית לנשיאות לסיום המלחמה.
מקארתי הפסיד את ההצעה שלו ב-1968 בשיקגו והקמנו את הקואליציה הדמוקרטית החדשה בכל רחבי המדינה - עוברים מדלת לדלת ללא שום תועלת מאינטרנט ולמעשה זכינו במועמדות הדמוקרטית של ג'ורג' מקגוברן ב-1972 בקמפיין עממי שזעזע את הממסד! זה היה השיעור הכואב הראשון שלי לגבי כמה מוטה התקשורת המרכזית נגד התנועה נגד המלחמה. הם מעולם לא כתבו שום דבר חיובי על התוכנית של מקגוורן לסיום המלחמה, זכויות נשים, זכויות הומואים, זכויות אזרח. הם רדפו אחריו על כך שמינה את הסנאטור תומס איגלטון לסגן הנשיא, ששנים קודם לכן אושפז בשל מאניה דפרסיה. לבסוף הוא נאלץ להחליף אותו בכרטיס בסרג'נט שריבר. הוא זכה רק במסצ'וסטס ובוושינגטון הבירה. לאחר מכן, ראשי המפלגה הדמוקרטית יצרו שורה שלמה של "נציגי-על" כדי לשלוט במי שיוכל לזכות במועמדות ולמנוע סוג זה של ניצחון עממי יוצא דופן מלהתרחש שוב!
ב-1989, לאחר שהפכתי לעורך דין לאחר שילדיי גדלו, התנדבתי בברית עורכי הדין לבקרת נשק גרעיני וביקרתי בברית המועצות, עם משלחת השולחן העגול המקצועי של ניו יורק. זו הייתה תקופה מרעישה לבקר ברוסיה. גורבצ'וב רק החל ליישם את המדיניות החדשה שלו של פריסטרויקה ו נפח-שיקום ופתיחות. העם הרוסי הופנה על ידי המדינה הקומוניסטית להתנסות בדמוקרטיה. פוסטרים נתלו מחנויות ומפתחים במעלה ובמורד רחובות מוסקבה המכריזים על דמוקרטיה -דמוקרטיה- קורא לאנשים להצביע.
המשלחת שלנו בניו יורק ביקרה במגזין, Novasty—אֶמֶת-שבו הסבירו הכותבים את זה תחת פרסטרויקה, הם הצביעו לאחרונה לבחירת העורכים שלהם. במפעל לטרקטורים בסברסק, 40 מייל ממוסקבה, נשאלה המשלחת שלנו בחדר הישיבות של המפעל האם אנחנו מעדיפים להתחיל בשאלות או לשמוע הרצאה. כשהרמנו את ידינו להצביע, תושבי העיר המקומיים שנכחו החלו ללחוש ולצחוק "דמוקרטיה! דֵמוֹקרָטִיָה"! עיניי התמלאו דמעות לנוכח ההפתעה והתמיהה שהרמת ידיים סתמית שלנו עוררה במארחינו הרוסים.
החזון הכואב והצורב של בית הקברות של קברים המוניים ולא מסומנים בלנינגרד רודף אותי עדיין. המצור של היטלר על לנינגרד הביא לכמעט מיליון הרוגים רוסים. בכל פינת רחוב, כך נראה, חוקי זיכרון חוללו כבוד לחלק מ-27 מיליון הרוסים שמתו בהתקפה הנאצית. כל כך הרבה גברים מעל שישים. שעל פניהם חלפתי ברחובות מוסקבה ולנינגרד, החזה שלהם היה מכוסה במדליות צבאיות ממה שהרוסים כינו המלחמה הגדולה. איזו מכות הם ספגו מהנאצים - ואיזה חלק בולט זה ממלא עד היום בתרבות שלהם עם התהוות האוקראינית הטרגית.
בשלב מסוים, המדריך שלי שאל, "למה אתם האמריקאים לא סומכים עלינו?" "למה אנחנו לא סומכים עליך?" קראתי, "מה לגבי הונגריה? מה לגבי צ'כוסלובקיה?" הוא הביט בי בהבעה כואבת, "אבל היינו צריכים להגן על הגבולות שלנו מגרמניה!" הבטתי בעיניו הכחולות המימיות ושמעתי את הכנות הנלהבת בקולו. באותו רגע הרגשתי נבגד על ידי הממשלה שלי ושנים של חרדת פחדים מתמדת על האיום הקומוניסטי. הרוסים היו בתנוחת הגנה בזמן שהם בנו את כוחם הצבאי. הם השתמשו במזרח אירופה כחיץ מפני כל חזרה על פגעי המלחמה שחוו בידי גרמניה. אפילו נפוליאון פלש היישר למוסקבה במאה הקודמת!
ברור שאנו יוצרים שוב רצון רע ושנאה עם ההתרחבות הלא ראויה של נאט"ו, למרות הבטחותיו של ריגן לגורבצ'וב כי היא לא תתרחב "אינץ' אחד מזרחה" לגרמניה, תוך שמירה על נשק גרעיני בחמש מדינות נאט"ו, תוך הצבת טילים ברומניה ופולין, ומשחקי מלחמה, לרבות משחקי מלחמה גרעיניים, בגבולות רוסיה. אין פלא שסירובנו לשלול חברות נאט"ו מאוקראינה נתקל בהתקפה האלימה והפלישה האיומה הנוכחית של רוסיה.
מעולם לא מוזכר בהתקפה התקשורתית הבלתי פוסקת על פוטין ורוסיה שבשלב מסוים, פוטין, נואש מאי פעם להצליח לעצור את ההתרחבות מזרחה של נאט"ו, שאל את קלינטון אם רוסיה תוכל להצטרף לנאט"ו. אבל הוא נדחה כמו הצעות רוסיות אחרות לארה"ב לנהל משא ומתן לחיסול נשק גרעיני בתמורה לויתור על יציבות טילים ברומניה, לחזור לאמנת ABM ולאמנת INF, לאסור מלחמת סייבר ולנהל משא ומתן על אמנה. לאסור נשק בחלל.
בסרט מצויר של מאט וורקר דוד סם על ספת פסיכיאטר אוחז בפחד בטיל ואומר, "אני לא מבין - יש לי 1800 טילים גרעיניים, 283 ספינות קרב, 940 מטוסים. אני מוציא יותר על הצבא שלי מאשר 12 המדינות הבאות ביחד. למה אני מרגיש כל כך חסר ביטחון!" הפסיכיאטר עונה: "זה פשוט. יש לך מתחם צבאי-תעשייתי!"
מה הפתרון? העולם צריך להוציא קריאה לשפיות!!
קריאה להקפאת שלום עולמית
קרא להפסקת אש גלובלית והקפאה על כל ייצור נשק חדש - לא עוד כדור אחד - כולל ובעיקר נשק גרעיני, תן להם להחליד בשלום!
להקפיא את כל ייצור הנשק וייצור דלקים מאובנים, גרעיניים וביומסה, הדרך שבה מדינות התכוננו למלחמת העולם השנייה והפסיקו את רוב הייצור המקומי כדי לייצר נשק ולהשתמש במשאבים האלה כדי להציל את כדור הארץ מהרס אקלים קטסטרופלי;
להקים תוכנית התרסקות גלובלית לשלוש שנים של טחנות רוח, פאנלים סולאריים, טורבינות הידרו, גיאותרמיות, יעילות, אנרגיית מימן ירוקה, עם מאות מיליוני מקומות עבודה ברחבי העולם, ולכסות את העולם בפאנלים סולאריים, טחנות רוח, טורבינות מים, ייצור גיאותרמי צמחים;
התחל תוכנית גלובלית של חקלאות בת קיימא - לשתול עוד עשרות מיליוני עצים, לשים גינות על הגג בכל בניין ושטחי ירק בעיר בכל רחוב;
כולם עובדים יחד על פני הגלובוס כדי להציל את אמא אדמה ממלחמה גרעינית והרס אקלים קטסטרופלי!
הכותב מכהן בדירקטוריונים של World Beyond War, הרשת העולמית נגד נשק וכוח גרעיני בחלל. היא גם נציגת האו"ם הלא ממשלתיים עבור ה גרעינית גיל קרן שלום.
תגובה אחת
אני משתף את הפוסט הזה לפייסבוק עם ההערה הזו: אם אי פעם נצליח לעבור מעבר למלחמה, הבדיקה העצמית של ההטיה שלנו, הן האישית והן הקולקטיבית, היא פרקטיקה בסיסית, שמשמעותה חקירה יומיומית וממושמעת של ההנחות והאמונות שלנו - מדי יום, אפילו שעתי, להרפות מהוודאות שלנו לגבי מי האויב שלנו, מה מניע את התנהגותם, ואילו הזדמנויות זמינות לשיתוף פעולה ידידותי.