הדרך הלא כל כך מתפתלת מעיראק לאוקראינה

חיילים אמריקאים פורצים לבית בבקובה, עיראק, בשנת 2008 צילום: רויטרס

מאת Medea Benjamin ו- Nicolas JS Davies, World BEYOND War, מרץ 15, 2023

19 במרץ מציין את יום השנה ה-20 של ארה"ב ובריטניה פלישה של עיראק. אירוע מכונן זה בהיסטוריה הקצרה של המאה ה-21 לא רק ממשיך להטריד את החברה העיראקית עד היום, אלא הוא גם מתנשא על פני המשבר הנוכחי באוקראינה, מה שהופך אותו בלתי אפשרי עבור רוב הדרום הגלובלי לראות את המלחמה באוקראינה דרך אותה פריזמה כמו פוליטיקאים אמריקאים ומערביים.

בזמן שארה"ב הייתה מסוגלת זרוע חזקה 49 מדינות, כולל רבות בדרום הגלובלי, להצטרף ל"קואליציית המוכנים" שלה לתמוך בפלישה למדינה הריבונית של עיראק, רק בריטניה, אוסטרליה, דנמרק ופולין תרמו למעשה חיילים לכוח הפלישה, וב-20 השנים האחרונות של התערבויות הרות אסון לימדו מדינות רבות לא לרתום את העגלות שלהן לאימפריה האמריקאית המקרטעת.

כיום, לאומות בדרום הגלובלי יש באופן גורף סירב ארה"ב מתחננת לשלוח נשק לאוקראינה ואינה שושה להיענות לסנקציות המערב על רוסיה. במקום זאת, הם בדחיפות קוראים לדיפלומטיה שתסיים את המלחמה לפני שהיא תסלים לסכסוך בקנה מידה מלא בין רוסיה לארצות הברית, עם סכנה קיומית של מלחמה גרעינית שמסיימת את העולם.

האדריכלים של פלישת ארה"ב לעיראק היו המייסדים הניאו-שמרניים של הפרויקט למאה אמריקאית חדשה (PNAC), שהאמין שארצות הברית יכולה להשתמש בעליונות הצבאית הבלתי מעורערת שהשיגה בסוף המלחמה הקרה כדי להנציח את הכוח הגלובלי האמריקאי אל המאה ה-21.

הפלישה לעיראק תפגין "דומיננטיות מלאה של הספקטרום" של ארה"ב לעולם, בהתבסס על מה שהסנאטור המנוח אדוארד קנדי גינה כ"קריאה לאימפריאליזם אמריקאי של המאה ה-21 שאף מדינה אחרת לא יכולה או צריכה לקבל".

קנדי צדק, והניאוקונים טעו לחלוטין. התוקפנות הצבאית האמריקאית הצליחה להפיל את סדאם חוסיין, אך היא לא הצליחה לכפות סדר חדש ויציב, והותירה רק כאוס, מוות ואלימות בעקבותיה. כך גם לגבי התערבויות של ארה"ב באפגניסטן, לוב ומדינות אחרות.

עבור שאר העולם, העלייה הכלכלית השלווה של סין והדרום הגלובלי יצרה נתיב חלופי לפיתוח כלכלי המחליף את ארה"ב ניאוקולוניאלי דֶגֶם. בעוד שארצות הברית בזבזה את הרגע החד-קוטבי שלה על הוצאות צבאיות של טריליון דולר, מלחמות בלתי חוקיות ומיליטריזם, מדינות אחרות בונות בשקט עולם שליו ורב-קוטבי יותר.

ובכל זאת, למרבה האירוניה, יש מדינה אחת שבה אסטרטגיית "שינוי המשטר" של הניאוקונסים הצליחה, ושבה הם נאחזים בעקשנות בשלטון: ארצות הברית עצמה. אפילו כשרוב העולם נרתע באימה מתוצאות התוקפנות של ארה"ב, הניאו-קונסים ביצעו את שליטתם במדיניות החוץ של ארה"ב, והדביקו והרעילו ממשלים דמוקרטיים ורפובליקנים כאחד בשמן הנחשים היוצא דופן שלהם.

פוליטיקאים תאגידים ותקשורת אוהבים להרחיק את השתלטותם של הניאוקונסים ואת השליטה המתמשכת במדיניות החוץ של ארה"ב, אך הניאוקונסים מוסתרים לעין רגיל בדרגים הגבוהים של משרד החוץ האמריקאי, המועצה לביטחון לאומי, הבית הלבן, הקונגרס ובעלי השפעה צוותי חשיבה במימון תאגידים.

מייסד שותף של PNAC, רוברט קגן, הוא עמית בכיר במכון ברוקינגס והיה מפתח תומך של הילרי קלינטון. הנשיא ביידן מינה את רעייתו של קגן, ויקטוריה נולנד, יועצת מדיניות חוץ לשעבר של דיק צ'ייני, לתפקיד תת-מזכיר המדינה שלו לעניינים פוליטיים, לתפקיד הרביעי הכי בכיר במחלקת המדינה. זה היה אחרי שהיא שיחקה את עוֹפֶרֶת תפקיד ארה"ב ב-2014 צעד מפתיע באוקראינה, מה שגרם להתפרקותה הלאומית, להחזרת קרים לרוסיה ולמלחמת אזרחים בדונבאס שבה נהרגו לפחות 14,000 בני אדם.

הבוס הנקוב של נולנד, מזכיר המדינה אנטוני בלינקן, היה מנהל הסגל של ועדת החוץ של הסנאט ב-2002, במהלך הדיונים שלה על המתקפה האמריקנית הקרבה על עיראק. בלינקן עזר ליו"ר הוועדה, הסנאטור ג'ו ביידן, כוריאוגרפיה דיונים שהבטיחו את תמיכת הוועדה במלחמה, למעט עדים שלא תמכו באופן מלא בתוכנית המלחמה של הניאוקונס.

לא ברור מי באמת קורא למדיניות החוץ בממשל של ביידן כשהיא מתקדמת לקראת מלחמת העולם השלישית עם רוסיה ומעוררת סכסוך עם סין, כשהוא חוטף את הקמפיין של ביידן הבטחה "להרים את הדיפלומטיה ככלי העיקרי של המעורבות הגלובלית שלנו." נראה שיש לנולנד להשפיע הרבה מעבר לדרגתה בעיצוב מדיניות המלחמה של ארה"ב (ובכך האוקראינית).

מה שברור הוא שרוב העולם ראה דרך שקרים וצביעות של מדיניות החוץ של ארה"ב, ושארצות הברית סוף סוף קוטפת את התוצאה של מעשיה בסירוב של הדרום הגלובלי להמשיך לרקוד לצלילי הפייפר האמריקאי.

בעצרת הכללית של האו"ם בספטמבר 2022, מנהיגי 66 מדינות, המייצגות את רוב אוכלוסיית העולם, התחנן למען דיפלומטיה ושלום באוקראינה. ובכל זאת מנהיגי המערב עדיין מתעלמים מהתחנונים שלהם, וטוענים למונופול על מנהיגות מוסרית שהם הפסידו באופן מכריע ב-19 במרץ 2003, כאשר ארצות הברית ובריטניה קרעו את אמנת האו"ם ופלשו לעיראק.

בדיון פאנל בנושא "הגנה על אמנת האו"ם והסדר הבינלאומי מבוסס הכללים" בוועידת הביטחון של מינכן האחרונה, שלושה ממשתתפי הפאנל - מברזיל, קולומביה ונמיביה - במפורש נדחה המערב דורש ממדינותיהם לנתק את היחסים עם רוסיה, ובמקום זאת התבטאו בעד שלום באוקראינה.

שר החוץ הברזילאי מאורו ויירה קרא לכל הצדדים הלוחמים "לבנות אפשרות לפתרון. אנחנו לא יכולים להמשיך לדבר רק על מלחמה". סגנית הנשיא פרנסיה מרקס מקולומביה פירטה, "אנחנו לא רוצים להמשיך ולדון מי יהיה המנצח או המפסיד של מלחמה. כולנו מפסידים ובסופו של דבר, המין האנושי הוא שמפסיד הכל".

ראש ממשלת נמיביה, סערה קוונגלווה-אמדהילה, סיכמה את דעותיהם של מנהיגי הדרום העולמי ואנשיהם: "ההתמקדות שלנו היא בפתרון הבעיה... לא בהעברת האשמה", אמרה. "אנחנו מקדמים פתרון שליו של הסכסוך הזה, כך שכל העולם וכל משאבי העולם יוכלו להיות ממוקדים בשיפור התנאים של אנשים ברחבי העולם במקום להשקיע ברכישת נשק, הרג אנשים ולמעשה יצירת פעולות איבה ."

אז איך מגיבים הניאוקונסים האמריקאים והוסלים האירופים שלהם למנהיגים ההגיוניים והפופולריים ביותר האלה מהדרום הגלובלי? בנאום מפחיד ומלחמתי, ראש מדיניות החוץ של האיחוד האירופי, ג'וזפ בורל אמר לי ועידת מינכן שהדרך של המערב "לבנות מחדש אמון ושיתוף פעולה עם רבים בדרום הגלובלי" היא "להפריך... את הנרטיב השקרי הזה... של מוסר כפול".

אבל המוסר הכפול בין תגובות המערב לפלישה של רוסיה לאוקראינה לבין עשרות שנים של תוקפנות מערבית אינו נרטיב שקרי. במאמרים קודמים, יש לנו מְתוֹעָד כיצד ארצות הברית ובעלות בריתה הטילו יותר מ-337,000 פצצות וטילים על מדינות אחרות בין 2001 ל-2020. זה ממוצע של 46 ליום, יום אחר יום, במשך 20 שנה.

השיא האמריקני תואם בקלות, או עולה ככל הנראה בהרבה על אי החוקיות והאכזריות של הפשעים של רוסיה באוקראינה. עם זאת, ארה"ב לעולם לא עומדת בפני סנקציות כלכליות מהקהילה העולמית. היא מעולם לא נאלצה לשלם פיצויי מלחמה לקורבנותיה. היא מספקת נשק לתוקפים במקום לקורבנות התוקפנות בפלסטין, בתימן ובמקומות אחרים. ומנהיגי ארה"ב - כולל ביל קלינטון, ג'ורג' בוש, דיק צ'ייני, ברק אובמה, דונלד טראמפ וג'ו ביידן - מעולם לא הועמדו לדין בגין הפשע הבינלאומי של תוקפנות, פשעי מלחמה או פשעים נגד האנושות.

בעודנו מציינים את יום השנה ה-20 לפלישת עיראק ההרסנית, הבה נצטרף למנהיגי הדרום הגלובלי ולרוב שכנינו ברחבי העולם, לא רק בקריאה למשא ומתן לשלום מיידי כדי לסיים את מלחמת אוקראינה האכזרית, אלא גם בבניית מלחמת אוקראינה אמיתית. סדר בינלאומי מבוסס כללים, שבו אותם כללים - ואותם השלכות ועונשים על הפרת כללים אלה - חלים על כל האומות, כולל שלנו.

מדיאה בנג'מין וניקולס JS דייויס הם המחברים של מלחמה באוקראינה: הגיון של קונפליקט חסר היגיון, פורסם על ידי OR Books בנובמבר 2022.

מדיאה בנימין הוא המייסד של CODEPINK לשלום, ומחברם של מספר ספרים, כולל בתוך איראן: ההיסטוריה האמיתית והפוליטיקה של הרפובליקה האסלאמית של איראן.
ניקולה ג'יי דייויס הוא עיתונאי עצמאי, חוקר ב- CODEPINK ומחבר הספר דם על ידינו: הפלישה האמריקאית והשמדת עירק.