היום בו הפכתי למלחמה

רובנו שהיינו בחיים אז זוכרים איפה היינו בבוקר של פיגועי 9 בספטמבר. כשאנו מציינים את יום השנה ה -11 למלחמת עירק במרץ הקרוב, אני תוהה כמה זוכרים גם איפה היינו באותו יום.

בתאריך 9 בספטמבר הייתי תלמידת כיתה ח 'בבית ספר קתולי. לעולם לא אשכח את המורה שלי, גברת אנדרסון, ואמרה בפשטות: "יש לי מה להגיד לך." היא הסבירה שקרה משהו נורא והעלתה את הטלוויזיה לחדר כדי שנוכל לראות בעצמנו.

באותו אחר הצהריים נשלחנו לתפילה בכנסייה הסמוכה ואז נשלחנו הביתה מוקדם, כולנו המומים מכדי ללמד או ללמוד משהו.

שנה וחצי אחר כך, כשהייתי תלמיד שנה א 'בתיכון הקתולי, הטלוויזיות יצאו שוב.

בצילומי ראיית לילה נוקבים התפוצצו פצצות מעל בגדאד. הפעם לא היו שתיקות מהומות או תפילות. במקום זאת, אנשים באמת הריעו. ואז צלצל הפעמון, השיעורים התחלפו והאנשים פשוט המשיכו.

פסעתי לשיעור הבא שלי, לבבי ונבוך.

בקושי היינו בני נוער והיינו שוב, רואים פיצוצים מאיידים בני אדם בטלוויזיה. אבל הפעם אנשים הריעו? מתנהלים בחייהם כרגיל? המוח המתבגר שלי לא הצליח לעבד את זה.

בגיל 15 לא הייתי כל כך פוליטי. אם הייתי מכוון יותר, אולי הייתי רואה עד כמה ביסודיות הותנו חברי לכיתה להגיב כך.

אפילו שנה פלוס למלחמה באפגניסטן, היותה אנטי-מלחמתית נראתה עדיין חריגה בימים ההמומים מהפגזים האלה אחרי ה -9 בספטמבר - אפילו בלי קשר סביר מרחוק בין עירק ל -11 בספטמבר.

היו התגייסות פופולריות ענקיות נגד מלחמת עירק. אבל פוליטיקאים מיינסטרים - ג'ון מקיין, ג'ון קרי, הילארי קלינטון, ג'ו ביידן - עלו על הסיפון, לעתים קרובות בהתלהבות. בינתיים, עם התפתחות האלימות כלפי פנים, פשעי שנאה נגד מי שנלקח למען ערבים או מוסלמים גברו.

מסע ההפצצות "ההלם והיראה" של ארה"ב שפתח את מלחמת עירק הרגו כמעט 7,200 אזרחים - יותר מכפול מהמספר שמת ב -9 בספטמבר. האחרון זכה להכרה רחבה כטראומת דורות. הראשון היה הערת שוליים.

בשנים שלאחר מכן, למעלה ממיליון עיראקים ימותו. אבל התרבות הפוליטית שלנו הוציאה את הומניזציה של האנשים האלה עד כדי כך שמותם כמעט לא היה חשוב - וזאת בדיוק הסיבה שהם התרחשו.

למרבה המזל, כמה דברים השתנו מאז.

המלחמות שלנו לאחר ה -9 בספטמבר נחשבות כיום כטעויות יקרות. רוב מוחץ, דו-מפלגתי האמריקנים תומכים כעת בסיום המלחמות שלנו, בהבאת הכוחות הביתה ובדחיפת פחות כסף לצבא - גם אם הפוליטיקאים שלנו בקושי צייתו לכך.

אך נותר הסיכון לדה-הומניזציה. אמריקאים אולי עייפו מהמלחמות שלנו במזרח התיכון, אך סקרים מראים שכעת הם מבטאים עוינות גוברת כלפי סין. באופן מדאיג, פשעי שנאה נגד אמריקאים אסייתיים - כמו הרצח ההמוני האחרון באטלנטה - מסתחררים כלפי מעלה.

אמר ראסל ג'אונג, המוביל קבוצת תמיכה המוקדשת למאבק בהטיה נגד אסיה מה היא וושינגטון פוסט, "המלחמה הקרה בין ארה"ב לסין - ובמיוחד האסטרטגיה הרפובליקנית של שעון לעזאזל ותקיפה של סין עבור [וירוס הכוראה] - עוררה גזענות ושנאה כלפי אמריקאים אסייתיים."

הצבת כפיים על סין למדיניות הבריאות הציבורית הכושלת שלנו עשויה לחיות יותר בימין, אך הרטוריקה של המלחמה הקרה היא דו-מפלגתית. אפילו פוליטיקאים המגנים גזענות אנטי-אסייתית עוררו את הרגש האנטי-סיני בנוגע לסחר, זיהום או זכויות אדם - סוגיות אמיתיות, אך אף אחת מהן לא תיפתר על ידי הריגתו.

ראינו לאן מוביל דה-הומניזציה: לאלימות, מלחמה וחרטה.

לעולם לא אשכח את חברי לכיתה - אחרת ילדים נורמליים, בעלי כוונות טובות - מעודדים את הפיצוצים האלה. אז דברו עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי. גם הילדים שלך מקשיבים.