מאת ג'ורג' ליקי, אי-אלימות, פברואר 28, 2022
אחת ההנחות הפופולריות - והמסוכנות - בעולם היא שאלימות שומרת עלינו.
אני גר בארצות הברית, מדינה שבה ככל שיש לנו יותר רובים, כך אנחנו פחות בטוחים. זה עוזר לי להבחין בהנחות לא רציונליות שמונעות מחשבה יצירתית.
הבחירה של ממשלת אוקראינה להשתמש בצבא שלה כדי להתגונן מול רוסיה מזכירה לי את הניגוד המוחלט בין הבחירות של ממשלות דנמרק ונורבגיה כשהן מתמודדות עם איום ממכונת המלחמה הגרמנית הנאצית. כמו ממשלת אוקראינה, גם ממשלת נורבגיה בחרה להילחם צבאית. גרמניה פלשה והצבא הנורבגי התנגד כל הדרך לחוג הארקטי. היו סבל ואובדן נרחבים, וגם לאחר תום מלחמת העולם השנייה, עברו שנים רבות עד שהנורווגים התאוששו. כשלמדתי בנורבגיה ב-1959 הקיצוב עדיין היה בתוקף.
ממשלת דנמרק - בידיעה בוודאות כמו הנורבגים שהם יובסו צבאית - החליטה לא להילחם. כתוצאה מכך, הם הצליחו למזער את ההפסדים שלהם בהשוואה לנורבגים, פוליטית וכלכלית, כמו גם את הסבל המיידי של בני עמם.
להבת החירות המשיכה לבעור בשתי המדינות תחת הכיבוש. יחד עם תנועת מחתרת שכללה אלימות, פרצו מאבקים לא אלימים במספר חזיתות שגרמו לשתי המדינות להתגאות. הדנים הצילו את רוב יהודים מהשואה; הנורבגים הצילו את שלמות מערכת החינוך שלהם ואת כנסיית המדינה.
גם הדנים וגם הנורבגים עמדו בפני כוח צבאי מכריע. הדנים בחרו שלא להשתמש בצבאם והסתמכו בעיקר על מאבק לא אלים במקום זאת. הנורבגים השתמשו בצבא שלהם, שילמו על כך מחיר יקר ואז פנו בעיקר למאבק לא אלים. בשני המקרים, אי האלימות - לא מוכנה, עם אסטרטגיה מאולתרת וללא הכשרה - הניבה ניצחונות ששימשו את שלמות מדינותיהם.
אוקראינים רבים פתוחים להגנה לא אלימה
ישנו מחקר יוצא דופן של דעותיהם של האוקראינים עצמם לגבי הסיכויים להגנה לא אלימה והאם הם ישתתפו בהתנגדות חמושה או לא אלימה בתגובה לפלישה מזוינת זרה. אולי בגלל הצלחתם המדהימה בהפלת הדיקטטורה שלהם ללא אלימות, חלק מפתיע עושה זאת לֹא נניח שאלימות היא האפשרות היחידה שלהם.
בתור Maciej Bartkowski, יועץ בכיר למרכז הבינלאומי לסכסוכים לא אלימים, מתאר הממצאים, "הרוב הברור בחר בשיטות התנגדות לא-אלימות שונות - החל מפעולות סמליות להפרעות ועד לפעולות התנגדות בונות נגד כובש - ולא בפעולות מורדים אלימות".
אלימות לפעמים יעילה
אני לא טוען שהאיום או השימוש באלימות לעולם לא משיגים תוצאה חיובית. במאמר הקצר הזה אני מניח בצד את הדיון הפילוסופי הגדול יותר, בעודי ממליץ על ספרו המדהים של אלדוס האקסלי "מטרות ואמצעים" לקוראים שרוצים להעמיק יותר. הנקודה שלי כאן היא שאמונה משכנעת באלימות הופכת אנשים לא רציונליים עד כדי פגיעה בעצמנו, שוב ושוב.
דרך אחת להיפגע היא יצירתיות מופחתת. למה זה לא אוטומטי, כשמישהו מציע אלימות, שאחרים אומרים "בואו נחקור ונראה אם יש דרך לא אלימה לעשות את זה?"
בחיי שלי התמודדתי עם אלימות פעמים רבות. הייתי מוקף ברחוב מאוחר בלילה בכנופיה עוינת, היה לי א סכין משכה עלי שלוש פעמים, עשיתי מול אקדח שנמשך על מישהו אחר, ואני הייתי א שומר ראש לא אלים לפעילי זכויות אדם מאוים על ידי חוליות פגע.
אני לא יכול לדעת בוודאות את התוצאה של אמצעים לא אלימים או אלימים מבעוד מועד, אבל אני יכול לשפוט את האופי האתי של האמצעי עצמו.
אני גדול וחזק, ולפני כמה זמן הייתי צעיר. הבנתי שבמצבים מאיימים, כמו גם בעימותים הגדולים יותר שאנו מגיעים אליהם בפעולה ישירה, יש סיכוי שהייתי זוכה לניצחונות טקטיים באלימות. ידעתי גם שיש סיכוי שיכולתי לנצח באי-אלימות. האמנתי שהסיכויים טובים יותר עם אי אלימות, ויש הרבה ראיות בצד שלי, אבל מי יודע בוודאות בכל מצב נתון?
מכיוון שאיננו יכולים לדעת בוודאות, זה משאיר את השאלה כיצד להחליט. זה יכול להיות מאתגר עבורנו כיחידים, כמו גם עבור מנהיגים פוליטיים, בין אם הם נורבגיים, דנים או אוקראינים. זה לא עוזר שיש תרבות חובבת אלימות שדוחפת אותי עם התשובה האוטומטית שלה. כדי להיות אחראי, אני צריך לעשות בחירה אמיתית.
אם יש לי זמן, אני יכול לעשות את הדבר היצירתי ולחקור אפשרויות אלימות ולא אלימות אפשריות. זה יכול לעזור רבות, וזה המעט שאנחנו יכולים לדרוש מממשלות שמקבלות החלטות עבור אזרחיהן. ובכל זאת, פיתוח אפשרויות יצירתיות לא יסתום את העסקה מכיוון שהמצב שלפנינו הוא תמיד ייחודי, ולפיכך חיזוי תוצאות הוא עניין מסובך.
מצאתי בסיס איתן להחלטה. אני לא יכול לדעת בוודאות את התוצאה של אמצעים לא אלימים או אלימים מבעוד מועד, אבל אני יכול לשפוט את האופי האתי של האמצעי עצמו. יש הבדל אתי ברור בין אמצעי מאבק אלימים לבלתי אלימים. על בסיס זה, אני יכול לבחור, ולהשליך את עצמי במלוא הבחירה הזו. בגיל 84, אני לא מתחרט.
הערת העורך: ההתייחסות למחקר על דעותיהם של אוקראינים על התנגדות לא אלימה נוספה לסיפור לאחר פרסומו הראשוני.
