מאת ארנולד ר. איזקס, סָלוֹן, דצמבר 15, 2022
בנרטיב האמריקאי, התקפת הפצצה אחרונה על צפון וייטנאם הביאה שלום. זו פיקציה שמשרתת את עצמה
כשהאמריקאים נכנסים לעונת החגים, אנו מתקרבים גם לאבן דרך היסטורית משמעותית ממלחמת ארה"ב בווייטנאם: יום השנה ה-50 למתקפה האווירית האחרונה של ארה"ב על צפון וייטנאם, קמפיין בן 11 ימים שהחל בליל ה-18 בדצמבר, 1972, ונכנס להיסטוריה כ"הפצצת חג המולד".
עם זאת, מה שנכנס גם להיסטוריה, לפחות בסיפורים חוזרים רבים, הוא ייצוג לא נכון בעליל של טבעו ומשמעותו של אותו אירוע, והשלכותיו. הנרטיב הנרחב הזה טוען שההפצצה אילצה את הצפון וייטנאמים לנהל משא ומתן על הסכם השלום שחתמו בפריז בחודש שלאחר מכן, ולפיכך שהכוח האווירי של ארה"ב היה גורם מכריע בסיום המלחמה האמריקאית.
הטענה השקרית הזו, שהוכרזה בהתמדה וברחבה במהלך 50 השנים האחרונות, לא רק סותרת עובדות היסטוריות שאין להפרכה. היא רלוונטית גם להווה, כי היא ממשיכה לתרום לאמונה מוגזמת בכוח האווירי שעיוותה את החשיבה האסטרטגית האמריקאית בווייטנאם ומאז.
ללא ספק, הגרסה המיתולוגית הזו תופיע שוב בזכרונות שיבואו עם יום השנה המתקרב. אבל אולי נקודת ציון זו תספק גם הזדמנות לקבוע את השיא של מה באמת קרה באוויר מעל וייטנאם ובשולחן המיקוח בפריז בדצמבר 1972 ובינואר 1973.
הסיפור מתחיל בפריז באוקטובר, כאשר לאחר שנים של קיפאון, המשא ומתן לשלום קיבל תפנית פתאומית כאשר כל אחד מהמשא ומתן בארה"ב ובצפון וייטנאם הציע ויתורים מכריעים. הצד האמריקני נטש באופן חד משמעי את דרישתו מצפון וייטנאם להסיג את חייליה מדרום, עמדה שנשתמעה אך לא לגמרי מפורשת בהצעות קודמות של ארה"ב. בינתיים, נציגי האנוי נטשו לראשונה את התעקשותם שממשלת דרום וייטנאם בראשות נגוין ואן ת'יו חייבת להיות מסולקת לפני שניתן יהיה להשלים הסכם שלום כלשהו.
עם הסרת שתי אבני הנגף הללו, השיחות התקדמו במהירות, ועד ה-18 באוקטובר שני הצדדים אישרו טיוטה סופית. לאחר כמה שינויים בניסוח של הרגע האחרון, הנשיא ריצ'רד ניקסון שלח כבל לראש ממשלת צפון וייטנאם, פאם ואן דונג, והצהיר, כפי שהוא כתב בספר הזיכרונות שלו, שההסכם "יכול להיחשב כעת כמושלם" ושארצות הברית, לאחר שקיבלה ולאחר מכן דחתה שני תאריכים מוקדמים יותר, "אפשר לסמוך עליה" שתחתום עליו בטקס רשמי ב-31 באוקטובר. אבל החתימה הזו מעולם לא התרחשה, כי ארה"ב חזרה בה מהתחייבותה לאחר שבן בריתה, הנשיא תיו, שממשלתו הודרה לחלוטין מהמשא ומתן, סירב לקבל את ההסכם. זו הסיבה שהמלחמה האמריקנית עדיין נמשכת בדצמבר, חד משמעית כתוצאה מהחלטות אמריקאיות, לא צפון וייטנאמיות.
בעיצומם של האירועים האלה, האנוי סוכנות הידיעות הרשמית שידרה הודעה ב-26 באוקטובר המאשר את ההסכם ומתן מתווה מפורט של תנאיו (מה שגרם להכרזה המפורסמת של הנרי קיסינג'ר כמה שעות לאחר מכן כי "השלום בהישג יד"). אז הטיוטה המוקדמת לא הייתה סוד כאשר שני הצדדים הכריזו על הסדר חדש בינואר.
השוואה בין שני המסמכים מלמדת בשחור-לבן פשוט כי הפצצת דצמבר לא שינתה את עמדתה של האנוי. הצפון וייטנאמים לא הודו דבר בהסכם הסופי שלא הודו כבר בסיבוב הקודם, לפני ההפצצה. מלבד כמה שינויים פרוצדורליים קלים וקומץ תיקונים קוסמטיים בניסוח, הטקסטים של אוקטובר ודצמבר זהים למטרות מעשיות, מה שמבהיר שההפצצה אכן עשתה זאת. לֹא לשנות את ההחלטות של האנוי בכל דרך משמעותית.
בהתחשב ברקורד הברור הזה, המיתוס של הפצצת חג המולד כהצלחה צבאית גדולה הראה כוח עמידה יוצא דופן הן במערכת הביטחון הלאומי של ארה"ב והן בזיכרון הציבורי.
מקרה חשוב הוא האתר הרשמי של ציון יום השנה ה-50 של הפנטגון לווייטנאם. בין הדוגמאות הרבות באתר זה נמצא חיל אוויר "דף מידע" זה לא אומר דבר על טיוטת אוקטובר של הסכם השלום או הפרישה של ארה"ב מהסכם זה (גם אלה לא מוזכרים בשום מקום אחר באתר ההנצחה). במקום זאת, הוא אומר רק ש"ככל שהשיחות נמשכו", הורה ניקסון על המערכה האווירית בדצמבר, שלאחריה "הצפון וייטנאמים, כעת חסרי הגנה, חזרו למשא ומתן וסיכמו במהירות הסדר". גיליון המידע מציין אז את המסקנה הזו: "מכוח האוויר האמריקאי מילא אפוא תפקיד מכריע בסיום הסכסוך הארוך."
פרסומים שונים אחרים באתר ההנצחה טוענים שנציגיה של האנוי ניתקו "באופן חד-צדדי" או "בסיכום" את השיחות שלאחר אוקטובר - שכדאי לזכור, היו כולן על שינוי הוראות שארה"ב כבר קיבלה - וכי צו ההפצצה של ניקסון נועד להכריח אותם לחזור לשולחן המשא ומתן.
למעשה, אם מישהו יצא מהשיחות היו אלה האמריקאים, לפחות המשא ומתן הראשי שלהם. החשבון של הפנטגון נותן תאריך ספציפי לנסיגה של צפון וייטנאם: 18 בדצמבר, באותו היום שבו החלה ההפצצה. אבל השיחות למעשה הסתיימו מספר ימים לפני כן. קיסינג'ר עזב את פריז ב-13; עוזריו הבכירים ביותר עפו יום או משהו מאוחר יותר. פגישת פרופורמה אחרונה בין שני הצדדים התקיימה ב-16 בדצמבר וכשהיא הסתיימה, אמרו הצפון וייטנאמים שהם רוצים להמשיך "כמה שיותר מהר".
חקרתי את ההיסטוריה הזו לפני זמן לא רב, הופתעתי מהמידה שבה נראה שהנרטיב השקרי הכריע במידה רבה את הסיפור האמיתי. העובדות היו ידועות מאז התרחשו האירועים הללו, אך קשה להפליא למצוא אותן ברשומות הציבוריות של היום. בחיפוש מקוון אחר "השלום בהישג יד" או "Linebacker II" (שם הקוד להפצצת דצמבר), מצאתי הרבה ערכים המציינים את אותן מסקנות מטעות המופיעות באתר ההנצחה של הפנטגון. הייתי צריך לחפש הרבה יותר כדי למצוא מקורות שהזכירו כל אחת מהעובדות המתועדות שסותרות את הגרסה המיתית ההיא.
אולי זה יותר מדי לבקש, אבל אני כותב את זה בתקווה שיום השנה הקרוב ייתן גם הזדמנות למבט זהיר יותר אחורה על נקודת מפנה משמעותית במלחמה לא מוצלחת ולא פופולרית. אם היסטוריונים שמעריכים את האמת ואמריקאים העוסקים בנושאי ביטחון לאומי עדכניים יקדישו זמן לרענן את זיכרונותיהם והבנתם, אולי הם יכולים להתחיל להתמודד עם המיתוס בתיאור מדויק יותר של האירועים הללו לפני חצי מאה. אם זה יקרה, זה יהיה שירות משמעותי לא רק לאמת ההיסטורית אלא לראייה מציאותית ומפוכחת יותר של אסטרטגיית ההגנה של ימינו - וליתר דיוק, של מה פצצות יכולות לעשות כדי להשיג מטרות לאומיות, ומה הן לא יכולות לעשות. .
