מאת דוד סוונסון, World BEYOND War, דצמבר 28, 2021
תום הרטמן כתב מספר עצום של ספרים נהדרים, והאחרון אינו יוצא מן הכלל. זה נקרא ההיסטוריה הנסתרת של האח הגדול באמריקה: איך מותה של הפרטיות ועליית המעקב מאיימים עלינו ועל הדמוקרטיה שלנו. תום הוא לא במעט קסנופובי, פרנואיד או נוטה למלחמה. הוא מעביר ביקורת - רובה זוכה בבירור - לממשלות רבות, כולל זו בוושינגטון הבירה, אך אני חושב שהספר החדש הזה מספק דוגמה שימושית לבעיה המושרשת עמוק בתרבות האמריקאית. אם במקרה אינך מזדהה עם 4% מהאנושות או מאמין שיש בה משהו שדומה לדמוקרטיה, כפי שכותרת הספר רוצה שתעשה, אתה עלול להגיע לנושא המעקב מזווית שרואה נזק כמו טוב ב- הדרך שבה הליברלים בארה"ב מתנגדים לעתים קרובות למעקב.
האח הגדול באמריקה מכיל קטעים מבריקים על נושאים מוכרים עבור קוראי הרטמן: גזענות, עבדות, מונופול, "המלחמה" בסמים וכו'. והוא ממקד כראוי את החששות בריגול שנעשה על ידי ממשלות, תאגידים ומכשירים כגון אזעקה לבית, מוניטור תינוקות, תאים טלפונים, משחקים, טלוויזיות, שעוני כושר, בובות ברבי מדברות וכו', על תאגידים שגורמים ללקוחות פחות נחשקים להמתין זמן רב יותר, באתרי אינטרנט שמשנים את המחירים למוצרים כך שיתאימו למה שהם מצפים שמישהו ישלם, על מכשירים רפואיים שמזינים נתונים לביטוח חברות, על פרופיל זיהוי פנים, על מדיה חברתית שדוחפת משתמשים לעבר דעות קיצוניות יותר ויותר, ועל השאלה איזו השפעה יש לזה על התנהגותם של אנשים לדעת או לחשוש שהם במעקב.
אבל איפשהו בדרך, הגנה על אנשים מפני ניצול לרעה של כוח על ידי ממשלות ותאגידים מושחתים מתמזגת עם הגנה על ממשלה מושחתת מפני איומים זרים דמיוניים או מוגזמים. ונראה שהמיזוג הזה מקל על שכחה של העובדה שעודף יתר של סודיות ממשלתית היא בעיה גדולה לפחות כמו מחסור בפרטיות. הרטמן מודאג ממה שהשימוש הרשלני של הנשיא דונלד טראמפ בטלפון סלולרי חשף לממשלות זרות. אני מודאג מה זה אולי הסתיר מהציבור האמריקאי. הרטמן כותב כי "[אין] ממשלה בעולם שאין לה סודות שאם יתגלו יפגעו בביטחון הלאומי של אותה מדינה". עם זאת, בשום מקום הוא לא מגדיר "ביטחון לאומי" או מסביר מדוע עלינו לדאוג לו. הוא רק אומר: "בין אם זה צבאי, מסחרי או פוליטי, ממשלות מסתירות מידע באופן שגרתי מסיבות רעות וטובות כאחד." עם זאת, לחלק מהממשלות אין צבאות, חלקן רואות מיזוג שלטוני עם "מסחר" כפשיסטי, וחלקן בנויות על הרעיון שפוליטיקה היא הדבר האחרון שצריך לשמור בסוד (מה זה בכלל אומר לשמור על פוליטיקה בסוד?). מה תהיה סיבה טובה לכל הסודיות הזו?
כמובן, סבור הרטמן (עמוד 93, לגמרי Sans טיעון או הערות שוליים, כמקובל) שנשיא רוסיה ולדימיר פוטין עזר לטראמפ לנצח בבחירות 2016 - אפילו לא שפוטין רצה לעזור או ניסה לעזור אלא שהוא עזר, טענה שאין לה ראיות, וזו אולי הסיבה לכך. אף אחת לא מוצעת. למעשה, הרטמן מאמין שממשלת רוסיה "ייתכן" כלולה "נוכחות רוסית ארוכת שנים בתוך המערכות שלנו" שעדיין קיימת. החשש העמוק הזה שמישהו מהחלק הלא נכון של כדור הארץ עלול לגלות מה ממשלת ארה"ב עושה, קורא לרוב הליברלים הטובים כסיבה לעוינות כלפי רוסיה או אפילו כסיבה לחוקים נוקשים בנושא התקפות סייבר - אף על פי שמעולם לא, לעולם, לעולם. מודעות לעובדה שרוסיה הציעה לאסור התקפות סייבר במשך שנים ונדחתה על ידי ממשלת ארה"ב. בעיני, לעומת זאת, הבעיה הזו מעידה על צורך לפרסם את מעשיה של הממשלה, להפוך את הממשלה לשקופה לאנשים שכביכול אחראים על מה שנקרא דמוקרטיה. אפילו הסיפור על איך המפלגה הדמוקרטית רימתה את הסנאטור ברני סנדרס מתוך סיכוי הוגן במועמדות - הסיפור שממנו רוסיגייט רקחה כדי להסיח את הדעת ממנו - היה סיבה לפחות סודיות, לא יותר. היינו צריכים לדעת מה קורה, להיות אסירי תודה למי שסיפר לנו מה קורה, ולנסות להיזכר ואפילו לעשות משהו עם המתרחש.
הרטמן ממשיך ומספר את סיפור ההפיכה ב-2014 באוקראינה עם היעדר חובה של כל אזכור של ההפיכה. נראה שהרטמן פחות זהיר עם העובדות, מגזים במה שחדש ושונה בטכנולוגיה כיום, כולל בכך שהוא מציע שרק באמצעות הטכנולוגיה העדכנית ביותר, כל אחד יכול לטעות בעובדות. "הסתה לשנאה גזעית, למשל, תכניס את רוב האנשים לכלא, אבל מותר לה להתרבות בפייסבוק. . . "לא, זה לא יהיה. טענות חריגות על התעללות סינית באויגורים כלולות בהתבסס על ציטוט א אפוטרופוס דווח כי "מאמינים . . . זֶה." עבדות היא "פועל יוצא טבעי" של החקלאות, למרות חוסר המתאם בין השניים בהיסטוריה העולמית ובפרה-היסטוריה. ואיך בודקים את הטענה שפרדריק דאגלס לא היה לומד לקרוא אילו בעליו היו מחזיקים בכלי המעקב של היום?
הסכנה החמורה ביותר והמוקד הגדול ביותר של הספר היא מודעות פייסבוק ממוקדות במסע פרסום של טראמפ, עם כל מיני מסקנות, למרות ש"אי אפשר לדעת עד כמה הן היו תוצאות". בין המסקנות היא שהמיקוד של מודעות פייסבוק הופך "כל סוג של התנגדות פסיכולוגית לכמעט בלתי אפשרית" למרות העובדה שהדבר נטען על ידי סופרים רבים המסבירים מדוע וכיצד עלינו להתנגד למודעות פייסבוק, מה שאני ורוב האנשים שאני שואל יש בדרך כלל. או התעלמות מוחלטת - למרות שזה כמעט בלתי אפשרי.
הרטמן מצטט עובד פייסבוק שטוען שפייסבוק הייתה אחראית לבחירת טראמפ. אבל הבחירות לטראמפ היו צרות ביותר. הרבה מאוד דברים עשו את ההבדל. זה נראה מאוד סביר שסקסיזם עשה את ההבדל, שהמצביעים בשתי מדינות מפתח שראו את הילרי קלינטון כנוטה מדי למלחמה עשו את ההבדל, שטראמפ משקר ושמר על מספר סודות מגעילים עשה את ההבדל, זה שהעניק לתומכיו של ברני סנדרס. עשה את ההבדל, שהקולג' לבחירות עשה את ההבדל, שהקריירה הציבורית הארוכה והנתעבת של הילרי קלינטון עשתה את ההבדל, שהטעם של התקשורת התאגידית לרייטינג שנוצר על ידי טראמפ עשה את ההבדל. כל אחד מהדברים האלה (ורבים נוספים) שעושה את ההבדל לא מעיד על כך שכל האחרים לא עשו גם את ההבדל. אז, בואו לא ניתן יותר מדי משקל למה שפייסבוק כביכול עשתה. בוא נבקש, עם זאת, כמה ראיות שזה עשה את זה.
הרטמן מנסה להציע שאירועים שהוכרזו בפייסבוק על ידי טרולים רוסים עשו את ההבדל, ללא כל ראיה ממשית, ובהמשך הספר מודה ש"[אף אחד לא בטוח עד היום (חוץ, כנראה, מפייסבוק)" שהכריז על אי מסוימות אירועי "Black Antifa" קיימים. הרטמן מציע מעט עד אין ראיות לטענה החוזרת ונשנית שממשלות זרות אחראיות בצורה משמעותית כלשהי להפצת פנטזיות קונספירציה מטומטמות ברשתות החברתיות בארה"ב - למרות שלפנטזיות המפוצצות אין מאחוריהן הוכחה פחותה מאשר לטענות על מי הפיץ אותם.
הרטמן מספר על מתקפת הסייבר "סטוקסנט" האמריקאית-ישראלית על איראן כמתקפה הגדולה הראשונה מסוג זה. הוא מתאר זאת כממריץ השקעה איראנית עצומה בכלים דומים להתקפות סייבר, ומאשים/זוכה את איראן, רוסיה וסין בהתקפות שונות שהושמעו על ידי ממשלת ארה"ב. כולנו צפויים לבחור אילו חלקים מהטענות של איזו מהממשלות השקרניות הללו נכונות. אני יודע כאן שני דברים נכונים:
1) העניין שלי בפרטיות האישית והיכולת להתאסף בחופשיות ולמחות שונה מאוד מהזכות של ממשלה לשמור בסוד את מה שהיא עושה בשמי עם הכסף שלי.
2) הגעתה של מלחמת סייבר אינה מוחקת צורות מלחמה אחרות. הרטמן כותב כי "חישוב הסיכון/תגמול למלחמת סייבר הוא כל כך טוב יותר מאשר למלחמה גרעינית, עד שסביר להניח שלוחמה גרעינית הפכה לאנכרוניזם". סליחה, אבל לוחמה גרעינית מעולם לא הייתה הגיונית. אֵיִ פַּעַם. וההשקעה בו וההכנות לקראתה עולות במהירות.
נראה לי שצריך לדבר על מעקב אחר אנשים בנפרד מהדיבור על התקפות סייבר בינלאומיות ומיליטריזם. נראה שכולם עושים עבודה הרבה יותר טובה בראשון. כשהאחרון מתערבב, נראה שהפטריוטיזם מעוות את סדרי העדיפויות. האם אנו רוצים לבטל את כוחה של מדינת המעקב או להעצים אותה עוד יותר? האם אנחנו רוצים להרוס את הטכנולוגיה הגדולה או לתת לה מימון כדי לעזור לה להדוף את הזרים המרושעים? ממשלות שרוצות להתעלל בבני עמן ללא מחאה פשוט מעריצות אויבים זרים. אתה לא צריך להעריץ אותם, אבל צריך לפחות להבין מה המטרה שהם משרתים.
