מאת דוד סוונסון, World BEYOND War, דצמבר 15, 2021
ספרו של אדוארד טיק, חוזרים הביתה בווייטנאם, מורכב משירים מקסימים ועוצמתיים. אבל אני לא יכול שלא לייחל שהם לא היו נחוצים. בדיוק כפי שחלק מחברי "וותיקים למען השלום" מדברים על כיבוד חיילים משוחררים על ידי הפסקת יצירת ותיקים נוספים, הלוואי והיינו יכולים לכבד את השירים הללו על ידי ביטול הצורך - וברור שזה צורך, לא רצון - שמישהו יכתוב עוד אוֹתָם. סוגים אחרים של שירה יתקבלו בברכה!
השירים עוסקים בנושא של יוצאי ארה"ב שחוזרים לווייטנאם כדי למצוא פיוס, וכדי - במקרים רבים - לפתור את עוגמת הנפש שלהם באופן שעשרות שנות טיפול בארצות הברית לא הצליחו. אני מקווה שאנשים יוכלו לקרוא את השירים האלה תוך התחשבות בצורך למנוע שוב ביצוע של כל דבר כמו המלחמה בדרום מזרח אסיה, ולסיים את הענישה הכספית האכזרית של אפגניסטן עכשיו, שמשקף את מה שממשלת ארה"ב עשתה לווייטנאם לאחר שהפסיקה להפציץ לשרוף את המקום. אולי מישהו אפילו יכיר בצורך במשלחות רחבות היקף של התנצלות, הבנה, פיצויים ופיוס, במוקדם ולא במאוחר, לעיראק, אפגניסטן, פקיסטן, סוריה, תימן, סומליה וכן הלאה.
הנה אחד מהשירים של טיק:
Ve: השיבה
בעולם החם, הרטוב והירוק הזה
אני חוזר לשוטט בין
הרים מגולפים בזמן, פגודות מפוסלות ברוח,
ואינספור פנים שהקמטים שלהם נראים
מגולפים על ידי אלים למסכות של עמל ושמחה.
אלו היו המשואות ומגדלי התפילה שלי
קורא לי שוב ושוב
לאמץ את הרגליים והריאות שלי,
לטפס הכי גבוה שאני יכול,
לחפש את מה שנמצא מעבר לשמים הבוערים האלה
ומתחת לעור המקומט שלנו.
השנה השוטטות שלי תהיה
על הגבהים ובבסיס ההרים האלה,
אולי להציץ בבריזה, בבריכת דגים,
בעיניים שחורות של ילד או בחיוך של מבוגר,
בפרח בר תועה וצנוע,
מה שכל השאיפות שלי לא יכלו לראות.
