מאת דוד סוונסון, נובמבר 12, 2020
ספרו הפנטסטי החדש של כריס לומברדי נקרא I Ain't Marching Anymore: Dissenters, Deserters, and Objectors to the מלחמות אמריקה. זו היסטוריה נפלאה של מלחמות ארה"ב, ותמיכה בהן והתנגדות להן, עם דגש מרכזי על חיילים ותיקים, משנת 1754 ועד היום.
כוחו הגדול ביותר של הספר הוא עומק הפרטים שלו, הסיפורים האישיים הנשמעים לעתים רחוקות של תומכי מלחמה, מתנגדים, מלשינים, מפגינים וכל המורכבות שתופסת כל כך הרבה אנשים ביותר מאחת מאותן קטגוריות. יש אלמנט של תסכול מבחינתי, בכך ששונאים לקרוא על דור ודור שגדלים מתוך אמונה שהמלחמה היא טובה ואצילית, ואז לומדים שזה לא הדרך הקשה. אך ניתן להבחין במגמה חיובית לאורך מאות שנים, מודעות הולכת וגוברת לכך שמלחמה אינה מפוארת - אם לא החוכמה הדוחה כל מלחמה, לפחות את הרעיון שיש איכשהו להצדיק מלחמה בדרך יוצאת דופן.
במהלך המהפכה האמריקאית, כמה חיילים התייחסו ברצינות רבה מדי לטעמם של מפקדיהם הרעיון שהם נלחמים למען זכויות אזרחים שווים. הם דרשו את הזכויות הללו אפילו כחיילים, והרדימו והסתכנו בהוצאה להורג כדי להשיג אותם. הסתירה מעולם לא נעלמה בין טענות כי חיילים הורגים למען החופש לטענה שלחיילים לא מגיע חופש.
טיוטה של מגילת הזכויות כללה את הזכות להתנגד למצפון. הגרסה הסופית לא עשתה זאת, והיא מעולם לא נוספה לחוקה. אך היא התפתחה כזכות במידה מסוימת. אפשר למצוא מגמות חיוביות כאלה לצד שליליות כמו פיתוח טכניקות תעמולה, ומעורבבות כמו ירידה וזרם של רמות צנזורה.
ותיקים הקימו את ארגוני השלום הראשונים בתחילת המאה ה -19, ומאז הם חלק מרכזי בפעילות השלום. ארגון ותיקים לשלום, ארגון המופיע בפרקים המאוחרים יותר של הספר, ניסה השבוע להחזיר את יום שביתת הנשק מהחג שרבים מכנים כיום את יום הוותיקים.
ותיקים המתנגדים למלחמה הם כמעט בהגדרתם אנשים שחשיבתם על מלחמה התפתחה. אבל אינספור אנשים יצאו למלחמות ולצבא תוך שהם אומרים שהם כבר מתנגדים לכך. ואינספור חברי צבאות התנגדו לכל מגוון התארים. הספר של לומברדי כולל כל מיני חשבונות ספציפיים, החל מאוליסס גרנט שנכנס למלחמה במקסיקו מתוך אמונה שהוא לא מוסרי ופושע, וכלה במשתתפים אחרונים במלחמות שלא מסכימים עם מה שהם עושים בכל זאת.
שכיחויות יותר מסירובים לפרוס היו עריקות. פחות נפוץ מאלה, אך לעתים קרובות באופן מפתיע, היו יציאות להצטרפות לצד השני - דבר שנראה במלחמות במקסיקו, בפיליפינים ובמקומות אחרים. דבר שכיח יותר מכל סירוב לציית היה דיבור לאחר מעשה. בספר זה אנו מקבלים חשבונות על חיילים אמריקאים ותיקי מלחמה בארה"ב במשך מאות שנים המדברים במכתבים ובאירועים ציבוריים. אנו רואים, למשל, כי מכתבים מכוחות ארה"ב ברוסיה סייעו לסיום עשיית המלחמה בארה"ב שם בשנים 1919-1920.
אנו מוצאים כאן גם היסטוריה של אמנות וספרות אנטי-מלחמתית המגיעה מחוויות ותיקים בעקבות מלחמות שונות - אך יותר ממנה (או פחות צנזורה) בעקבות מלחמות מסוימות מאחרות. בפרט, נראה כי מלחמת העולם השנייה עדיין מפגרת מאחורי מלחמות אחרות בטיפול נגד ספרים וסרטים נגד מלחמה.
בפרקים המאוחרים יותר של הספר, אנו מגיעים לסיפוריהם של אנשים רבים הידועים כיום ובשנים האחרונות בתנועת השלום. עם זאת, גם כאן אנו לומדים קטעים חדשים על חברינו ובעלי בריתנו. ואנחנו קוראים על טכניקות שבאמת צריך לנסות שוב, כמו למשל הטלת אווירי עלונים נגד מלחמה על בסיסים צבאיים של ארה"ב ב -1968.
לומברדי שם לב בדפים אלה לאופן בו אנשי הצבא משנים את דעתם. לעתים קרובות חלק מרכזי בכך הוא שמישהו יגיש להם את הספר הנכון. ספר זה עשוי בסופו של דבר לשחק את התפקיד עצמו.
אני לא צועד יותר נותן לנו גם כמה מההיסטוריות החופפות של תנועת השלום ותנועות אחרות, כמו זכויות אזרח. התנועה למען השלום ספגה מכה גדולה בארצות הברית כשמלחמת האזרחים נקשרה למטרה טובה (למרות שרוב העולם סיים את העבדות ללא מלחמה כזו - שאר העולם כמעט אינו מתייחס לחשיבה האמריקאית, או לזה ספר לצורך העניין). אך ההתנגדות למלחמת העולם השנייה נתנה דחיפה משמעותית לתנועה לזכויות האזרח.
אם יש לי דאגה לחשבון כל כך כתוב היטב, זה שבקריאת העמודים הראשונים זה חשבון של הקורבנות האופייניים לרבות מהמלחמות, בעוד שהדפים המאוחרים יותר הם בעיקרם סיפור של קורבנות מאוד לא טיפוסיים של המלחמות. מאז מלחמת העולם השנייה ואילך, רוב קורבנות המלחמה היו אזרחים ולא חיילים. אז זהו ספר שבוחר להיות על חיילים ופשוט קורה כשהוא חוזר לעבר להיות ספר על המלחמה הנזקית הכוללת.
