הפנטגון ומחלקת המדינה, או העם של סוריה?

 

-    סעיף 52 של מגילת האומות המאוחדות

 

ולא צריך להיות רק "אנטי-אימפריאליסט" כדי לעמוד על עקרונות מגילת האומות המאוחדות.

* * *

 

זו אירוניה עצובה שחלק משמעותי בתנועת השלום והאנטי-מלחמה בארה"ב נפל כעת קורבן לעיוותים ולמצגי השווא שמקדם מחלקת המדינה האמריקאית, חוזר בעיוורון, ואף מתעקש עליהם, על העיוותים והשקרים המוזנים לציבור. על ידי מעוררי המלחמה והתקשורת הארגונית שלהם.

 

דוגמה חיה לעובדה זו הייתה ההתקפות האכזריות שהחלו זמן קצר לאחר החזרת משלחת העובדות של מועצת השלום האמריקאית לסוריה ב-30 ביולי.^th. מיד לאחר מסיבת העיתונאים של המשלחת באו"ם ב-9 באוגוסט^th, מאמר שכותרתו "סוריה משרתת את ה-Kol-Aid for Sympathizers", הופיע באתר האינטרנט המכונה "Talk Media News", שבמקום לעסוק בסוגיות המהותיות שהעלו חברי המשלחת, פוצץ מטח של חסרי בסיס האשמות והשמצות לא רק כלפי חברי המשלחת אלא גם מועצת השלום של ארה"ב עצמה, וקראו לה, בסגנון מקארתי, "מועצה בגיבוי סובייטי לשעבר", בתקווה שהחייאת הפחדים מהמלחמה הקרה במוחם של מאזינים אפשריים. אותם לשמוע את העובדות הקשות שסיפקה המשלחת שלנו.

 

אבל להיות יעד להתקפות כאלה מצד תלבושות "חדשות" כמו "חדשות מדברות" זה דבר אחד, לשמוע האשמות דומות מחברינו בתנועת השלום, כמו הכותבים והתורמים ל- בזמנים אלה, הוא אחר לגמרי.

 

15 באוגוסט^th נושא בזמנים אלה הכיל מאמר שכותרתו "פעילי שלום ארה"ב צריכים להתחיל להקשיב לקולות סוריים מתקדמים", מאת טרי בורק, המתואר בהערת השוליים כ"פעיל שלום ותיק". הייתה תקוותנו שפעילותה וניסיונה ה"מזמן" היו מביאים אותה לראות את הטבע האמיתי של המתרחש לא רק בסוריה, אלא בכל המדינות האחרות שנפלו, ועודן, נפגעות על ידי מלחמות התוקפנות של ארצות הברית. זה היה מאוד מאכזב לראות את ההיפך.

בטענה מרומזת שהיא מכירה את סוריה הרבה יותר טוב משאר תנועת השלום, טרי בורק מתחיל באומרו ש"פעילי שלום רבים יודעים מעט על ההתקוממות השלווה של סוריה", וכתוצאה מכך, "ארגונים מרכזיים בתנועת השלום", הם כעת תמיכה ב"רודן שהואשם בפשעי מלחמה מפלצתיים". לאחר מכן היא ממשיכה לגבש מספר שלם של ארגונים מגוונים עם דעות שונות ואוריינטציות פוליטיות במחנה החדש שלה "הפרו-דיקטטור". מה הראיות? במילותיה שלה: "ה במרץ 13 ... מחאה נגד המלחמה של UNAC" (ברור שלא "מחאה פרו-אסד") שבה השתתפו ארגוני "שמאליים" רבים, כולל "הפורום הסורי-אמריקאי פרו-אסד". ומה החיוב? כמה "אנשים" "נשאו את הדגל של משטר אסד האכזרי" ו"חלקם אפילו לבשו חולצות עם דמותו של אסד..."!

 

ראשית, זה אירוני שלאנשים כמו טרי בורק, שטוענים שהם "נלחמים למען הדמוקרטיה" בסוריה, אין בטן לזה בארצות הברית. האם לחלק מהסורים (שהם אגב הרוב) יש את הזכות לתמוך בממשלתם ותדמית הנשיא שלהם על החולצות שלהם? או, מבחינתה, הם לא צריכים להתקיים בכלל? האם זה לא מה שדאעש מנסה לעשות?

 

שנית, האם הזיוף (או חוסר הידיעה) של העובדות למרות טענתו של המחבר להכיר את סוריה טוב יותר מאחרים בתנועת השלום: גב' בורק, דגל סוריה אינו "הדגל של משטר אסד האכזרי". דגל זה אומץ כדגל סוריה כאשר סוריה הפכה לחלק מהרפובליקות הערביות המאוחדות בשנת 1958, 13 שנים לפני שחאפיז אל-אסד הפך לראשונה לנשיא סוריה. זה לא מייצג את "משטר אסד האכזרי", אלא מייצג רשמית את "מחויבות סוריה לאחדות ערבית"! למה אתה רומס את הכבוד הלאומי של סוריה רק ​​כדי לצבור נקודה לא חוקית?

 

שלישית, וחשובה יותר, היא האיחוד של כל הארגונים שהשתתפו בארגון במרץ 13 מחאה נגד המלחמה ושימוש ב"אשמה על ידי התאגדות" כאמצעי להאשמת "ארגוני שלום גדולים" ב"פשע" שהם "פרו-אסד". בכך, טרי בורק מעביר את הדיון מוויכוח אם אנשים בעד או נגד מלחמת התוקפנות בסוריה לוויכוח אם הם בעד או נגד אסד. וזה בדיוק מה שמשרד החוץ והתקשורת הארגונית מנסים לעשות: "אתה או איתנו או עם אסד". ובתוך תנועת השלום: "אתה לא ארגון שלום אמיתי אם אתה לא מצטרף למחנה נגד אסד"!

 

אבל הדואליזם הפרו או האנטי אסד הזה הוא דואליזם שקרי שמשרת רק את משרד החוץ ואת מדיניות המלחמה ושינוי המשטר שלו. היא נועדה לפצל, לבלבל ולפרק את תנועת השלום מנשקה: אם אתה מתנגד למדיניות שינוי המשטר, אתה חייב להיות בעד אסד, וזהו! ונראה שזו הייתה אסטרטגיה מוצלחת עד כה בבלבול ובפיצול תנועת השלום. כשהדואליזם הזה פועל, הברירה היחידה שנותרה לתנועת השלום היא להצטרף למחלקת המדינה או לממשלת אסד - שום דבר אחר.

 

בהקשר של הדואליזם השקרי הזה טרי בורק מדברת על "הקולות הסורים המתקדמים" ומעמידה אותם נגד אלה בתנועת השלום שהיא מכנה בלעג "אנטי-אימפריאליסטים". עם זאת, היא עצמה נופלת קורבן לאותו דואליזם שיצרה ובאופן בלתי נמנע מסתיימת בצד של מחלקת המדינה. בואו נסתכל:

 

ראשית, לאורך כל המאמר, כל מה שאתה קורא עליו כל הזמן הוא "הפשעים" של "משטר אסד" ואף מילה אחת על הפשעים הפרועים של שכירי חרב ומחבלים כמו דאעש, או על האזרחים החפים מפשע שנהרגו על ידי ארה"ב פצצות ונשק סעודי. זו רק תוצאה טבעית של הטיעון שלה: לגבי סוריה אתה יכול להיות רק בצד זה או אחר. ומבחינתה, הצד הבטוח הוא הצד של משרד החוץ. כך השתיקה המוחלטת על פשעים שממשלת ארה"ב ובעלות בריתה מבצעות בסוריה.

 

עובדה נוספת שחושפת את עמדתה האמיתית היא הטרמינולוגיה שבה היא משתמשת ו"האופוזיציה הסורית המתקדמת" שהיא מזדהה איתה. ראשית, היא (כנראה בהיסח הדעת) מתייחסת לשטח הכבוש בסוריה של דאעש כאל "אזורים משוחררים"! מעניין. כעת הפך דאעש לכוח "משחרר" עבור הסורים. אחר כך היא ממשיכה לדבר על "ההצלחות המתמשכות המדהימות ומאמצי הארגון של קבוצות עממיות" ב"אזורים המשוחררים הללו". ובכן, התרחיש הופך שלם: דאעש "שיחרר" חלקים מהשטח הסורי והסמיך את "הסורים המתקדמים" "להתארגן" ב"אזורים המשוחררים" הללו. האם ג'ורג' בוש לא טען שהוא "שחרר" את נשות אפגניסטן ואת העם שוחרי החופש בעיראק? האם אובמה לא "שחרר" את העם הלובי מה"רודן הפלילי" קדאפי? האם אנחנו מחפשים את אותו סוג של "שחרור" בסוריה בעזרת דאעש ו"הסורים המתקדמים" שהוא אוגר ב"אזורים המשוחררים"? האם "הסורים המתקדמים" הללו יוכלו לשרוד את זעמו של דאעש אם ידרשו משהו מלבד הפלת ממשלת אסד? האם לא היינו עדים לעריפות הראשים המתרחשות באותם "אזורים משוחררים"? רק "פצצות חבית" הורגות את העם הסורי?

 

בציפייה להתנגדויות של תנועת השלום כי אותו גורל מחכה לכל העם הסורי, היא פשוט טוענת שהמקרה של סוריה שונה: "הניתוח שארה"ב מקדמת שינוי משטר היה נכון באיראן (1953), גואטמלה ( 1954), קובה (1960-2015), אפגניסטן (2001), עיראק (2003). אבל סוריה היא לא עיראק. זה לא אפגניסטן. סוריה היא סוריה. יש לה היסטוריה ותרבות ייחודית משלה - ואביב ערבי משלה של התקוממות עממית אמיתית נגד כמעט חמישה עשורים של הדיקטטורה האכזרית של משפחת אסד. המהפכה הזו היא אמיתית ומעבר לשליטת ארה"ב".

 

אכן, "מהפכה אמיתית" בסיוע נשק אמריקאי, כספים סעודים וקטארים, תמיכה לוגיסטית טורקית ומודיעין ישראלי יוצאת לדרך. אבל זו בהחלט לא המהפכה של העם הסורי. למעשה, מהפכות כאלה תוכננו על ידי ממשל בוש עבור 7 מדינות כולל עיראק, לוב, סוריה ואיראן, כפי שהעיד הגנרל ווסלי קלארק, המפקד העליון לשעבר של נאט"ו. ואחד אחד הם מיושמים.

 

אנחנו בהחלט מתנגדים לסוג זה של "מהפכה" ו"שחרור". עבורנו, הבחירה היא הרבה יותר ממה שטרי בורק הניח לפנינו. המצב הסורי יותר מסובך מזה. אנו מתמודדים עם שתי רמות של מציאות שאסור להתמוטט לאחת. רמה אחת היא המלחמה שהטילה ממשלת ארה"ב ובעלות בריתה נגד המדינה העצמאית סוריה. במלחמה הזו, אנחנו בצד של ממשלת סוריה ואמנת האו"ם. המישור השני הוא היחסים בין ממשלת סוריה לעם הסורי. ברמה הזו, אנחנו תמיד בצד של העם הסורי. לעם הסורי יש את הזכות לשנות את ממשלתו אם ירצה בכך. אבל זו החלטה שלהם בלבד. והדרך היחידה שבה הם יכולים להביע את רצונם היא כשהם נקיים מכל התערבות זרה.

 

טרי בורק מרחיקה לכת ומאשימה את כל העיתונאים העצמאיים ואחרים בתנועת השלום - כל אלה שהיא לועגת שוב ושוב כ"אנטי-אימפריאליסטים" - כגזענים ש"מתנהגים כמו אימפריאליסטים", בכך שהם לא מקשיבים ל"קולות הסורים המתקדמים". ו"כפיית נקודת המבט שלהם על קולות של מדינות עניות יותר". אבל היא מכניסה את עצמה לאותה סירה "אימפריאליסטית" בכך שהיא נוקטת בעמדה נגד אסד כאמריקאית - לאף אמריקאי אין זכות להחליט על עתידה של סוריה - ומתעלמת מקולו של רוב העם הסורי. כוחות האופוזיציה הפרוגרסיביים האמיתיים נמצאים בתוך סוריה, לא ב"אזורים המשוחררים" של דאעש, והמשלחת שלנו נפגשה עם רבים מהם. יש להם חילוקי דעות רבים עם ממשלת אסד, אבל מאמינים מאוד שהם צריכים להצטרף לממשלתם נגד תקיפות ופלישה זרות, כמו שכל פטריוט יעשה. ל"קולות הסורים המתקדמים" שטרי בורק מזדהה איתם אין את המונופול על האמת. היא תשרת היטב אם תקשיב לשאר כוחות האופוזיציה בסוריה.

 

דבר אחד הוא שהעם הסורי יתנגד לממשלתו אם יבחר בכך. זה דבר נוסף עבור הזרים לנקוט בעמדה של "אסד חייב ללכת!" זו האחרונה היא דרישה אימפריאליסטית ברורה שמפרה את החוק הבינלאומי. תמיכתנו במקרה זה, כמו בכל מקרה אחר, היא במשפט הבינלאומי, באמנת האו"ם ובזכות העם להגדרה עצמית - ולא בעד או נגד ממשלה או מנהיג מסוים.

 

אנו מקווים שהדבר התברר אחת ולתמיד.