מאת דייוויד סוונסון, אוקטובר 27, 2019
היו לחישות בכפר, גבוה בהרי אפגניסטן. היה כאן זר. הוא יצר חבר והוזמן לגור בבית למרות שהוא לא היה משפחה, למרות שכנראה אפילו לא היה אתני או דתי של כל אדם שניתן היה לסמוך עליו.
הזר השיג למשפחה הלוואה קטנה ללא ריבית ועזרה להקים חנות. הוא שכר ילדים מהרחוב. עכשיו הילדים הזמינו ילדים אחרים לבוא לדבר עם הזר על עבודה למען השלום. והם יצאו מחברות, למרות שלא ידעו מה פירוש "עבודה למען השלום".
עוד מעט יהיה להם מושג. כמה מהם, שאולי אפילו לא שוחחו עם מישהו ממוצא אחר, הקימו קהילה רב-אתנית חיה. הם החלו בפרויקטים כמו טיול לשלום עם משקיפים בינלאומיים, והקמת פארק שלום.
הקהילה בסופו של דבר תעבור לעיר הבירה בקאבול. שם הם היו יוצרים מרכז קהילתי, מספקים אוכל, יוצרים עבודות בייצור ומסלקים שמיכות, עוזרים לילדים להשיג השכלה, עוזרים לנשים להשיג קצת עצמאות. הם היו מדגימים את הכדאיות של קהילה רב-אתנית. הם ישכנעו את הממשלה לאפשר הקמת פארק שלום. הם היו יוצרים ושולחים מתנות מצעירים מקבוצה אתנית אחת לחברים מרוחקים בקבוצה פוחדת ושנואה בחלק אחר באפגניסטן, עם תוצאות דרמטיות לכל המעורבים.
קבוצת צעירים זו הייתה לומדת שלום ואי אלימות. הם היו מתקשרים עם סופרים ואנשי אקדמיה, פעילי שלום וסטודנטים בכל רחבי העולם, לעתים קרובות באמצעות שיחות ועידה בווידיאו, גם על ידי הזמנת מבקרים לארצם. הם יהפכו לחלק מתנועת שלום עולמית. הם היו עובדים בדרכים רבות כדי להרחיק את החברה האפגנית ממלחמה, אלימות, הרס סביבתי וניצול.
זהו סיפור אמיתי המסופר בספרו החדש של מארק אייזק, בית השלום בקאבול.
כשנשיא ארה"ב ברק אובמה הסלים את המלחמה באפגניסטן ומיד הוענק לו פרס נובל לשלום, פעילי שלום צעירים בקאבול היו מבולבלים ומצערים. הם הודיעו והחלו בישיבה בחוץ עם אוהלים, שיימשכו עד שאובמה השיב להודעה מהם בבקשה הסבר. כתוצאה מכך הגיע שגריר ארה"ב באפגניסטן ונפגש עימם ושיקר כי יעביר את מסרם לאובמה. התוצאה הזו היא מיליון מיילים מהצלחה מוחלטת, ובכל זאת - בואו נודה בזה - יותר מרוב קבוצות השלום בארה"ב בדרך כלל יוצאות מממשלת ארה"ב.
שקבוצה של צעירים באפגניסטן, שעברו טראומה על ידי מלחמה, מול איומי מוות, הצתות ועוני, יכולה ליצור מודל של בנייה קהילתית לא אלימה וחינוך לשלום, יכולה להתחיל ליצור הסכמה לאקטיביזם לא אלים, יכולה לסייע לעניים, לסלוח לעשירים ולמלא תפקיד בבניית תרבות גלובלית של אחדות ושלווה אנושית, ראוי לאתגר את כולנו לעשות יותר.
בשנים האחרונות התחלנו לראות צעדות גדולות באפגניסטן נגד מלחמה. אבל הפסקנו לראות אותם בארצות הברית. מה שאנחנו צריכים הוא, כמובן, לראות אותם בשני המקומות, בו זמנית, בסולידריות ובקנה מידה גדול יותר ממה שאנשים רגילים.
פעילי השלום באפגניסטן זקוקים לזה מאיתנו. הם לא צריכים את הכסף שלנו. למעשה, כל השמות, אפילו הקבוצה המעורבת הם שם בדוי בבית השלום בקאבול. יש חששות לביטחונם של אלה שאיפשרו לסיפורים האישיים שלהם להופיע בדפוס. אבל אני יכול להבטיח לך מהיכרותי הישירה שלי עם כמה מהם שהסיפורים האלה נכונים.
ראינו ספרי סיפורי הונאה מאפגניסטן, כמו שלוש כוסות תה. התקשורת הארגונית בארה"ב אהבה את הסיפורים הללו, בגלל נאמנותם לצבא ארה"ב וטענות הגבורה המערבית. אבל מה אם יספרו לקהל הקורא על סיפורים טובים בהרבה, בהם מעורבים צעירים אפגנים עצמם להפגין, בדרכים פגומות ובלתי מושלמות, את הדחף והפוטנציאל המדהים כמעשי שלום?
זה מה שהם צריכים מאיתנו. הם זקוקים לנו לחלוק ספרים כמו בית השלום בקאבול. הם זקוקים לסולידריות מכבדת.
אפגניסטן זקוקה לסיוע, לא בצורה של נשק, אלא סיוע בפועל המסייע לאנשים. תושבי אפגניסטן זקוקים לצבא ארה"ב ולנאט"ו כדי לצאת, להתנצל ולהגיש הודאות בכתב לבית הדין הפלילי הבינלאומי. הם זקוקים לפיצויים. הם זקוקים לדמוקרטיה על כל היבטיה המשותפים לדוגמא בפועל בארצות שמהם מגיעים הכובשים שלהם, ולא משוגרים לעברם ממל"טים, ולא מופקדים בצורה של ארגונים לא ממשלתיים מושחתים.
הם זקוקים לשארנו להיות פתוחים ללמוד מהדוגמא שלהם, פתיחות שתעשה פלאים לקראת סיום האכזריות של ארה"ב כלפי אפגניסטן.
