דתנטה קוריאנית מסכנת עשרות שנים של מדיניות ארה"ב כושלת, מושחתת
מחוות מעטות של כבוד הדדי בין קוריאה הצפונית לדרום קוריאה בשבוע הראשון של ינואר הן דרך ארוכה משלווה יציבה ומתמשכת בחצי האי הקוריאני, אך מחוות אלה הן הסימנים הטובים ביותר לשפיות שם מזה עשרות שנים. בינואר ה- 1 קרא מנהיג צפון קוריאה קים ג'ונג און לדיאלוג מיידי עם קוריאה הדרומית לקראת אולימפיאדת החורף הבאה בחודש הבא. בינואר ה- 2 הציע נשיא דרום קוריאה, מון ג'ה-אין, כי השיחות יחלו בשבוע הבא בפאנמונום (כפר גבול בו נמשכו שיחות לסירוגין עם מלחמת קוריאה מאז ה- 1953). בינואר ה- 3 פתחו שתי הקוריאות מחדש במוקד תקשורת שאינו מתפקד כמעט שנתיים (המחייבות את דרום קוריאה להשתמש במגפון מעבר לגבול על מנת להחזיר שוב כמה דייגים מצפון קוריאה). השיחות בינואר 9 צפויות לכלול את השתתפות צפון קוריאה באולימפיאדת החורף שתתחיל בפברואר 9 בפיאונגצ'אנג, דרום קוריאה.
קריאתו של קים ג'ונג און לדיאלוג אולי הפתיעה את גורמים בארה"ב, אך תגובות ממזכיר העיתונות של הבית הלבן, שגריר האו"ם ומחלקת המדינה היו עוינות ושליליות באופן אחיד. האזרחית ביותר הייתה הת'ר נאוארט במדינה, ואמרה, במעט ניואנסים: "כרגע, אם שתי המדינות יחליטו שהן רוצות לנהל שיחות, זו ללא ספק תהיה הבחירה שלהן." באותה מידה היא הייתה יכולה להוסיף "ברך את הקטנה שלהן לבבות. "מתנשאת היא מה שארה"ב עושה כשהיא מנומסת. בריונות אופיינית יותר הגיעה משגריר האו"ם ניקי היילי: "לא נתייחס לאף אחת מהדיונים ברצינות אם הם לא יעשו משהו כדי לאסור על כל הנשק הגרעיני בצפון קוריאה."
המדיניות של ארה"ב היא חירשת ללא תקנה אם היא מאמינה שניתן יהיה לפתוח את הפעמון. אבל זו הדרך בה ארה"ב מתנהגת במשך עשרות שנים, חרשת טון ותובעת חד צדדית, ומתעקשת שלארה"ב ולארה"ב בלבד תהיה הזכות לקבוע מה לפחות כמה מדינות ריבוניות יכולות ואינן יכולות לעשות. בדצמבר, לקראת שיגור לוויין של צפון קוריאה (לא ניסוי טילים), שר החוץ רקס טילרסון אמר האו"ם עם יהירות מוסרית ישרת פנים:
המשך שיגור הטילים הבלתי חוקיים של המשטר הצפון קוריאני ומסמן את ביזויו לארצות הברית, לשכנותיה באסיה ולכל חברי האו"ם. אל מול איום כזה, חוסר מעש אינו מקובל על אף מדינה.
ובכן, לא, זה נכון רק אם אתה מאמין שאתה שולט בעולם. זה לא נכון בשום הקשר בו צדדים בעלי שוויון זכויות. והסמוי של מזכיר ארה"ב דוחק באחרים לנקוט בקצוות פעולה אגרסיביים לפשע מלחמה, כמו גם האיום האמריקני המרומז של מלחמה אגרסיבית.
חוסר הגמישות המטושטש של מדיניות ארה"ב גילה את עצמו שוב בתגובה המחשבה הקבוצתית הראשונית לחלק אחר מנאום ה- 1 של קים ג'ונג-יוני בינואר, שם ציין שיש לו "כפתור גרעיני" על שולחנו ולא יהסס להשתמש בו אם מישהו תקף את צפון קוריאה. תחת איום מתמיד מצד ארה"ב ובעלות בריתה מאז 1953, צפון קוריאה עשתה את הבחירה הרציונלית להפוך למעצמה גרעינית, להיות הרתעה גרעינית, להראות מראית עין של ביטחון לאומי. ארה"ב, באופן לא הגיוני, סירבה לקבל את זה עם צפון קוריאה אפילו תוך כדי תמיכה בהרתעה הגרעינית של ישראל. הכוונה של כפתורו של קים ג'ונג און עוררה חזרה חוזרת של ארה"ב על מדיניות כושלת בצורה טראמפית פרחונית כאשר הנשיא צייץ ב- 2 בינואר:
מנהיג צפון קוריאה, קים ג'ונג און, הצהיר כי "הכפתור הגרעיני מונח על שולחנו בכל עת." האם מישהו ממשטרו המדולדל והאוכל ברעב, יודיע לו שגם לי יש כפתור גרעיני, אבל הוא הרבה יותר גדול וחזק מזה שלו, והכפתור שלי עובד!
עדכון הטוויטר הזה מהמערער הגדול הקפיץ את שיעורי הטוויטר הרבה יותר מאשר שום דבר חשוב יותר מאשר הרמיזות מיניות, בעודם בורחים מאיום נוסף של הנשיא על הרס גרעיני. ואז הגיעה סופת האש של "אש וזעם", וכמעט כל המחשבה על קוריאה מונעה מהשיח הציבורי, למרות שמה שקורה בקוריאה הוא סדרי גודל חשובים יותר ממה שג'פרי וולף אומר שסטיב באנון אמר על בגידה של טראמפ.
אולם העובדות בשטח בקוריאה השתנו מהותית בשנה האחרונה למרות הבריונות וההתערבות של ארה"ב. ראשית, צפון קוריאה הפכה למעצמה גרעינית, לא משנה כמה עונש, והיא תמשיך להיות מסוגלת יותר להגן על עצמה אלא אם כן ארה"ב תחשוב שעדיף לעשות את הבלתי נתפס (מה הסיכוי?). השינוי השני, החשוב יותר בקוריאה, הוא שדרום קוריאה השילה את עצמה מנשיא מושחת שנראה לאינטרסים של ארה"ב, ובמאי חנכה את מון ג'יי-אין, שביקש באופן פעיל פיוס עם הצפון במשך שנים לפני בחירתו.
מדיניות ארה"ב נכשלה במשך יותר משישה עשורים להשיג כל פיתרון של הסכסוך, אפילו לא סיום רשמי של מלחמת קוריאה. החוכמה המקובלת, כפי שהיא מעלה הניו יורק טיימס, היא מבוי סתום: "ארצות הברית, בעלת ברית המפתח של הדרום, רואה את הפתיחה בחשדנות עמוקה." בעולם רציונאלי, לארה"ב תהיה סיבה טובה לתמוך בבעלת בריתה, נשיא דרום קוריאה, במחשבה מחודשת על קיפאון. נראה כי אפילו הנשיא טראמפ חושב כך, בציוץ הנרקיסיסטי המצחיק ביותר בינואר ה- 4:
עם כל ה"מומחים "שנכשלו במשקל, האם מישהו באמת מאמין ששיחות ודיאלוג היו מתקיימים ברגע זה בצפון ובדרום קוריאה, אם אני לא הייתי איתנה, חזקה ומוכנה לבצע את" כוחנו "הכולל נגד הצפון . טיפשים, אבל שיחות זה דבר טוב!
שיחות זה דבר טוב. אחת התלונות הכרוניות של צפון קוריאה, כמו גם טענות לגיטימיות בעליל, היו התרגילים הצבאיים של ארה"ב / דרום קוריאה האינסופיים שכוונו לצפון קוריאה מספר פעמים בשנה. בנאום ה- 1 בינואר, קים ג'ונג און קרא שוב לדרום קוריאה לסיים תרגילים צבאיים משותפים עם ארה"ב. בינואר 4, הפנטגון עיכב את הגרסה האחרונה של אותה פרובוקציה ברורה - מתוכנן לחפוף עם האולימפיאדה. שר ההגנה, ג'ים מאטיס, הכחיש כי העיכוב הוא מחווה פוליטית, ואמר שמטרתו לספק תמיכה לוגיסטית לאולימפיאדה (מה שזה אומר). מה שאומר מאטיס, המחווה היא מחווה חיובית ומחזקת את הסחף לעבר השלום, עם זאת במעט. האם יתכן שהמציאות והשפיות מקבלים משיכה? מי יודע מה באמת קורה כאן? ולמי הם "הטיפשים" שטראמפ מתייחס אליהם?
ויליאם מ 'Boardman יש מעל ניסיון 40 שנים בתיאטרון, רדיו, טלוויזיה, עיתונות להדפיס, ולא בדיוני, כולל 20 שנים של הרשות המשפטית ורמונט. הוא קיבל honours מן הסופרים גילדת של אמריקה, תאגיד עבור השידור הציבורי, מגזין החיים של ורמונט, וכן פרס אמי פרס מן האקדמיה של הטלוויזיה לאמנויות ומדעים.
חדשות הקוראים הנתמך הוא פרסום מקור ליצירה זו. הרשאה לפרסום מחדש ניתנת בחופשיות באשראי וקישור חזרה לחדשות הנתמכות בקורא.
