מאת דוד סוונסון, יוני 28, 2017, בואו ננסה את הדמוקרטיה.
הוגש לכנס "ארצות הברית, זכויות אדם ושיח שליטה" ב-2 ביולי 2017, בהנחיית אוניברסיטת טהראן והאגודה האיראנית ללימודי עולם.
אני מאוד מצטער לא להיות שם באופן אישי ואני אסיר תודה לפאד איזדי שאפשר לי להגיש זאת במקום. אני מבקר של מוסד המלחמה ושל כל אלימות צבאית, כמו גם של כל ממשל אנטי-דמוקרטי וכל הפרה של חירויות האזרח. אנשים באיראן, ארצות הברית ו-151 מדינות אחרות חתמו על עצומה שעזרתי להקים ב-WorldBeyondWar.org ומתחייבת לפעול למען סוף כל המלחמה.
יש הרבה שאני עשוי לבקר, אפילו מעמדה של בורות יחסית, בממשלת איראן. אבל יש עוד הרבה שאני יכול וחייב לבקר בממשלת ארה"ב. ויש סיבות לכך שהמיקוד הזה מתאים. (אני ממליץ לך להתעמת עם העוולות שלך טוב יותר ממה שיכולתי ולבקש כל עזרה כשתרצה בכך.)
- אני בארצות הברית וסביר להניח שאהיה לי השפעה כאן
- ארה"ב הפילה את ממשלת איראן, תמכה בעיראק במלחמה נגד איראן, איימה לתקוף שוב, איימה במתקפה גרעינית ראשונה, שיקרה על איראן, הטילה סנקציות על איראן, השתמשה בהתקפות סייבר ובאלימות בקנה מידה קטן נגד איראן, הקיפה את איראן בצבא. בסיסים וכלי נשק, ועשו דמוניזציה לאיראן עד כדי כך שבסקר של גאלופ ב-65 מדינות לפני כמה שנים, רוב המדינות כינו את ארה"ב כאיום הגדול ביותר לשלום בעולם, אבל אנשים בארה"ב כינו את איראן.
- איראן מוציאה פחות מ-1% ממה שארה"ב עושה על הכנות למלחמה, אין לה בסיסים בגבולות ארה"ב, לא מאיימת לתקוף את ארה"ב, לא שמה את ארה"ב בציר של רשע או רשימה של ישויות טרור, והיא לא עוסק ברמת המיליטריזם או ההרס הסביבתי שהפכו לשגרה בוושינגטון.
האם אתה מכיר את ג'פרי סטרלינג? צריך לכבד אותו באיראן. הוא כלוא בארצות הברית. הוא עבד ב-CIA ולמד שה-CIA נותן לאיראן תוכניות פגומות לבנות פצצה גרעינית, בבירור מתוך כוונה למסגר את איראן. ה-CIA עבר מהפרויקט הזה היישר למבצע דומה על עיראק. סטרלינג הלך לקונגרס ונדחה. א ניו יורק טיימס עיתונאי בשם ג'יימס ריזן לקח את הסיפור ולא הצליח לקבל את ניו יורק טיימס להדפיס אותו, אבל פרסם אותו בספר. ללא ראיות, סטרלינג הועמד לדין והורשע במעשה הטוב הדמוקרטי של הודיע לציבור שה-CIA היה בפזיזות ובכוונת זדון הפצת טכנולוגיית נשק גרעיני, שה"פגמים" בה היו ניתנים לזיהוי בקלות על ידי מדענים בפועל. אם איראן תכלא מלשין במצב דומה, תהיה סערה בארצות הברית, דרישות לשחררו ואולי גם מבצעים להענקת פרס נובל לשלום. אני מקווה שכולכם תוכלו להקדיש מחשבה ולעשות קצת רעש עבור ג'פרי סטרלינג.
אני רוצה לכלול כאן משהו שכתבתי לאחרונה על סנקציות:
הסנאט האמריקני גדל סנקציות על אזרחי איראן ורוסיה, אם בית הנשיאות ללכת יחד. ההצבעה בסנאט היתה 98-2, עם הסנאטורים רנד פול ברני סנדרס להצביע לא, האחרון למרות התמיכה שלו במחצית הרוסית של הצעת החוק.
הצעת החוק נקראת "מעשה לספק ביקורת הקונגרס נגד התוקפנות של ממשלות איראן ורוסיה".
"תוקפנות" הוא מונח של אמנות כאן שנועד להעביר משהו כמו מה זה אומר עבור הצבא האמריקני להאשים מטוס סורי בסוריה של תוקפנות נגד כוחות ארה"ב לפני הירי אותו. מבחינה משפטית, התוקפן הוא ארצות הברית בשני המצבים (במלחמת סוריה ובהקשר של סנקציות אלה), אבל למעשה ההתנגדות לתוקפנות האמריקאית נתפסת בוושינגטון, כעוינות בלתי מתקבלת על הדעת.
הערכה כנה למדי של הטקטיקה האמריקנית של סנקציות נמצא על Investopedia.com: "הפעולה הצבאית אינה האופציה היחידה עבור מדינות הנמצאות בסכסוך פוליטי. במקום זאת, סנקציות כלכליות מעניקות דרך מיידית לארה"ב לפרוץ על מדינות סוררות מבלי לשים חיים על הקו ".
"פעולה צבאית", יש לציין, היא פעילות פלילית על פי אמנת האו"ם ועל פי הסכם קלוג-בריאן. זה לא רק "פוליטיקה באמצעים אחרים", אלא פעולה סוררת. כאשר אומה סוררת מתייחסת לפשעים אפשריים אחרים כאלטרנטיבות למלחמה ומתיישבת על סנקציות, התוצאה היא פחות אלימה אבל לא תמיד קטלנית פחות. סנקציות אמריקאיות על עיראק לפני 2003 נהרג לפחות 1.7 מיליון בני אדם, כולל לפחות 0.5 מיליון ילדים, על פי האו"ם (משהו אז מזכירת המדינה מדליין אולברייט אמר היה "שווה את זה"). אז, סנקציות לעשות "לשים חיים על הקו", אבל הם הכלים של נוכלים, לא של צדק גלובלי "פיצוח למטה" על נוכלים.
בדיוק כמו "פעולה צבאית", הסנקציות אינן פועלות בתנאים שלהן. הסנקציות האמריקניות על צפון קוריאה נכשלו להפיל את הממשלה, ולאחד אנשים מאחורי זה, במשך 67 שנים. אותו סיפור עם קובה על העבר 57 שנים. ואיראן עבור 38 השנים האחרונות. כשהייתי ברוסיה לאחרונה, מתנגדיו הבולטים של ולדימיר פוטין אמרו לי שהם לא יבקרו אותו עד סוף הסנקציות.
כמובן, אם המטרה היא לא הפלה פנימית אלא קידום של לאומני או מיליטריסטי שיגרום לאויב טוב להתגרות למלחמה, אזי יש סימנים של הצלחה מסוכנים בצפון קוריאה, ואילו בחירתם של האיראנים מתון, ואת ריסון מגניב ביותר של פוטין חייב להיות מתסכל לאין שיעור.
ארה"ב אינה מציגה סנקציות כאמצעי רצח ואכזריות, אבל זה מה שהן. העם הרוסי והאיראני כבר סובלים תחת סנקציות אמריקאיות, האיראנים ביותר. אבל שניהם לגאווה ולמצוא פתרון במאבק, בדיוק כמו אנשים תחת התקפה צבאית. ברוסיה, הסנקציות הן למעשה לטובת החקלאות, בדיוק כפי שעשו בקובה. הצורך הוא אמא של ייצור מזון. ובכל זאת, הסבל נפוץ וממשי. חיזוק המצור על קובה הוא פעולה פלילית שתוביל למותם (כולל מותם של אזרחי ארה"ב שנמנעה מגישה לתרופות קובניות).
ארה"ב מציגה את סנקציותיה כאכיפת חוק במקום הפרת חוק. החקיקה של הסנאט מאשימה את איראן בבניית טילים ותמיכה בטרוריסטים ובמורדים. ארצות הברית, כמובן, עולה בהרבה על איראן, ובניית טילים היא (למרבה הצער) לא הפרה של כל חוק. טרור בקנה מידה גדול, המכונה גם מלחמה, הוא, עם זאת, שם הפשע בארה"ב באמת הגמדים איראן ורוסיה.
הצעת החוק אותו מצטט את "קהילת המודיעין" האמריקנית עם "הערכה" בינואר כי "נשיא רוסיה ולדימיר פוטין הורה על מסע השפעה ב 2016 מכוון הבחירות לנשיאות ארצות הברית". כך רוסיה מואשמת (ללא שמץ של הוכחה) של ערעור אבטחה סייבר בבחירות, דברים ארצות הברית מובילה את העולם פנימה בנוסף, רוסיה מואשמת "תוקפנות" באוקראינה, משהו להקל על הפיכה אלימה בקייב כנראה לא מסתכמים. אז יש "הפרות זכויות אדם" ו "שחיתות בתוך רוסיה".
אם יש תפקיד כלשהו במערכת המשפט העולמית להתייחס לעניינים כאלה, אין שום תפקיד לממשלת ארצות הברית, ספקית האלימות הגדולה ביותר עלי אדמות, האסיר הגדול ביותר של בני האדם עלי אדמות, הצרכן הגדול ביותר של נפט על פני כדור הארץ, ממשלה שיש לה שוחד חוקי, לעשות זאת.
מערך הסנקציות בחוק החדש, כמו בתוכניות הסנקציות הקיימות במדינות רבות, יוצר תערובת משונה. סנקציות מסוימות מכוונות לכאורה לזכויות אדם, בעוד שאחרות מכוונות בבירור לתחרות כלכלית - ותחרות תקשורת. התעשיות השונות מכוונות לנזק. הפקת דו"ח בתקשורת הרוסית מסודרת - כאילו ארצות הברית אינה מובילה גם לקידום התקשורת שלה בחו"ל.
בטנה כסף כאן, כמו גם - במקרה - החלק של החקיקה לפחות הסיכוי לרצות את הבית הלבן הוא מאמץ לחסום צינורות דלקים מאובנים רוסית. מזכיר אקסון מוביל לא יכול להיות מרוצה. אם ראסופוביה יציל את האקלים מפני כמויות עצומות של פחמן, כמו גם מקובל לדרוש את הצבעה אפשרית לספור בבחירות בארה"ב, היה לפחות להיות משהו לחייך כמו האנושות מתקרב לשוליים.
למותר לציין, מוטב לנו לבטל את הסנקציות יחד עם המלחמה כצורות איבה, אכזריות וברבריות של עוינות בעולם שזקוק לשיתוף פעולה, לסלחנות ולנדיבות כפי שלא היה מעולם. כאשר פרקה ברית המועצות את עצמה, את הקומוניזם הנטוש, ועתה ביקשה להצטרף לאיחוד האירופי ולנאט"ו, וכדי להתפרק מנשקה הדדית, הבהירה ממשלת ארה"ב כי היא מעריכה משהו הרבה יותר גבוה מאשר חיסול אויבים. וזהו: שמירה על אויבים. הסנקציות משרתות מטרה זו עם רוסיה ואיראן: הן שומרות על אויבים, הן מוכרות נשק.
הם גם מכינים את הקרקע, כמו בעיראק, למלחמה. הנשק הגרעיני של רוסיה, ההצלחה המדהימה של האיסלאמופוביה, הגזענות האמריקאית המסורתית ומיקומה של צבא ארה"ב באזור, הופכים את החדשות הרעות האלה לאיראן כקורבן הבא. ואם תפתח מלחמה אמריקאית נגד איראן, סביר להניח שנשמע מאולמות הכוח של וושינגטון כהצדקה למלחמה ההודאה הפאתטית הבאה: "ובכן, ניסינו סנקציות וזה לא עבד".
#####
כמובן שההתמקדות העיקרית בוושינגטון כרגע - למרות שהיא משתנה מיום ליום, עם כל כך הרבה מלחמות שונות שצריך לשים לב אליהן - היא על סוריה, שם ארה"ב מסתכנת במלחמה עם איראן ורוסיה בין היתר. החברים האמיצים ביותר בקונגרס האמריקני רוצים שארה"ב תפציץ את סוריה ככל שדונלד טראמפ אולי ידאג, אבל לוודא שהקונגרס מאשר זאת קודם. אחרת זה פשוט יקרה ללא אישור הקונגרס, אלא עם הסכמה ומימון הקונגרס. זה מה שעובר לדיון על חוקיות המלחמה בוושינגטון.
כמובן שמאז 1929 המלחמה נאסרה לחלוטין על ידי הסכם קלוג-בריאנד שארה"ב ופרס היו צדדים מקוריים לו. ומאז 1945 רוב המלחמות, כולל כל מלחמות ארה"ב הנוכחיות, ובכלל זה כל מלחמה של ארה"ב בסוריה בין אם אושרה על ידי הקונגרס או לא, נאסרו על ידי אמנת האו"ם. יש כלל לא כתוב בארצות הברית: לא תזכיר חוקים כאלה. אפילו ארגון זכויות אדם מערבי גדול כמו אמנסטי אינטרנשיונל ו-Human Rights Watch נוקטים עמדה עקרונית נגד הכרה בחוקים כאלה. אבל עמדה זו אינה משתרעת על מלחמות של אחרים מחוץ למסלול ארה"ב. כאשר עיראק תקפה את כווית, הדבר הוקע מיד כהפרה של חוקים, אחרת נמנעה בזהירות.
אם אנחנו מתכוונים לשנות את המצב הזה, אני חושב, אנחנו צריכים לקחת על עצמנו את האופי המרושע של לוחמה ביחד, להכיר בכך שיש כלים לא אלימים שיכולים לעשות טוב יותר כל מה שמלחמה יכולה לעשות. אנחנו צריכים לבנות הבנה בין אנשים בארצות הברית לאנשים באיראן ויחד בצורה מתואמת להתגבר על השחיתות והשנאה והפיגור של "מנהיגינו". הייתי רוצה לראות הפגנות משותפות ובו-זמנית למען השלום באיראן ובארצות הברית. ואני מקווה שבשלב מסוים לפגוש את כולכם באופן אישי.
בשלום,
דוד סוונסון
