הבן של מקנמרה על כמה משקריו של אביו על וייטנאם

(תמונה עדכנית של הבית בו גרו בני הזוג מקנמרה בוושינגטון די.סי.)

מאת דוד סוונסון, World BEYOND War, יוני 15, 2022

כמעט כל דבר שמסבך את סיפורו של אדם הוא תיקון טוב לנטייה לפשט ולקריקטורה. אז צריך לברך על ספרו של קרייג מקנמרה, כי אבותינו שיקרו: זיכרונות של אמת ומשפחה, מווייטנאם ועד היום. אביו של קרייג, רוברט מקנמרה, היה שר המלחמה ("הגנה") במשך רוב המלחמה בווייטנאם. הוצעה לו לבחור זה או שר האוצר, ללא דרישה שהוא ידע דבר על אף אחד מהעבודות, וכמובן ללא דרישה לקבל שמץ של מושג שהלימוד של השגת שלום ושמירתו בכלל קיים.

נראה שרב הרבים של "אבות" בכותרת הוסר בעיקר מרודיארד קיפלינג, מכיוון שבאמת יש רק שקרן אב אחד שמתמקד בו בספר. הסיפור שלו לא מסובך בגלל היותו אב נפלא. מסתבר שהוא היה אבא נורא נורא: מזניח, לא מתעניין, טרוד. אבל הוא לא היה אב אכזר או אלים או חסר מחשבה. הוא לא היה אבא בלי הרבה אהבה וכוונות טובות. נראה לי ש- בהתחשב בעבודות שהיו לו - הוא לא עשה חצי רע, ויכול היה לעשות הרבה יותר גרוע. הסיפור שלו מסובך, כמו של כל בן אדם, מעבר למה שאפשר לסכם בפסקה או אפילו בספר. הוא היה טוב, רע ובינוני במיליון דרכים. אבל הוא עשה כמה מהדברים הנוראיים ביותר שנעשו אי פעם, ידע שהוא עושה אותם, ידע הרבה אחרי זה שהוא עשה אותם, ולא הפסיק להציע תירוצים לב"ש.

הזוועות שנגרמו לאנשים בווייטנאם מתנשאות ברקע הספר האמיץ הזה, אך לעולם לא זוכות לתשומת הלב שניתנה לפגיעה בכוחות ארה"ב. בכך, הספר הזה אינו שונה מרוב הספרים על כל מלחמה בארה"ב - זו כמעט דרישה רק להיות בז'אנר. הפסקה הראשונה של הספר כוללת את המשפט הזה:

"הוא מעולם לא אמר לי שהוא יודע שמלחמת וייטנאם לא ניתנת לניצחון. אבל הוא כן ידע."

אם כל מה שאתה צריך ללכת זה הספר הזה, היית חושב שרוברט מקנמרה עשה "טעויות" (דבר שלא היטלר ולא פוטין ולא שום אויב של ממשלת ארה"ב עשו מעולם - הם מבצעים זוועות) וכי מה שהוא צריך לעשות עם המלחמה על וייטנאם היה "להפסיק" את הלחימה (שזה מועיל חלק מרכזי ממה שצריך עכשיו בתימן, אוקראינה ובמקומות אחרים), ושמה שהוא שיקר לגביו היה רק ​​טענה להצלחה מול כישלון (שהוא דבר מועיל שנעשה בכל מלחמה וכולם צריכים להסתיים). אבל אנחנו אף פעם לא שומעים בדפים האלה על תפקידה של מקנמרה בהסלמה של הדבר למלחמה גדולה מלכתחילה - המקבילה לפלישה של פוטין לאוקראינה, אם כי בקנה מידה גדול ומדמם הרבה יותר. הנה פסקה קטע מהספר שלי המלחמה היא שקר:

"בסרט דוקומנטרי משנת 2003 שנקרא ערפל המלחמה /, רוברט מקנמרה, שהיה מזכירו של "גופי בטחון" בזמן שקרי טונקין, הודה שהפיגוע ב-4 באוגוסט לא התרחש וכי היו אז ספקות רציניים. הוא לא הזכיר שב-6 באוגוסט הוא העיד במושב סגור משותף של ועדות החוץ והשירותים המזוינים של הסנאט יחד עם הגנרל ארל ווילר. לפני שתי הוועדות, שני הגברים טענו בוודאות מוחלטת שהצפון וייטנאמים תקפו ב-4 באוגוסט. מקנמרה גם לא הזכיר שכמה ימים לאחר אי תקרית מפרץ טונקין, הוא ביקש מהרמטכ"לים המשולבים לספק לו רשימה של פעולות נוספות של ארה"ב שעלולות לעורר את צפון וייטנאם. הוא השיג את הרשימה ותמך בפרובוקציות הללו בפגישות לפני ג'ונסון"הורה על פעולות כאלה ב-10 בספטמבר. פעולות אלו כללו חידוש סיורי ספינות והגברת פעולות חשאיות, ועד לאוקטובר הזמנה להפצצת מספינה לחוף אתרי מכ"ם.67 דו"ח של הסוכנות לביטחון לאומי (NSA) משנת 2000-2001 הגיע למסקנה כי לא הייתה תקיפה בטונקין ב-4 באוגוסט וכי ה-NSA שיקר בכוונה. ממשל בוש לא התיר את פרסום הדו"ח עד 2005, בשל חשש שהוא עלול להפריע לשקרים שנאמרים כדי להתחיל את מלחמות אפגניסטן ועיראק".

כמו שאני כתב אז שהסרט ערפל המלחמה / שוחרר, מקנמרה ביצעה מעט חרטה ומגוון רחב של תירוצים. אחד ממספר התירוצים שלו היה האשמת LBJ. קרייג מקנמרה כותב שהוא שאל את אביו מדוע לקח לו כל כך הרבה זמן לומר את המעט שהוא אמר בדרך של התנצלות, ושהסיבה שאביו נתן הייתה "נאמנות" ל-JFK ול-LBJ - שני גברים שאינם מפורסמים בנאמנות זה לזה. . או אולי זו הייתה נאמנות לממשלת ארה"ב. כאשר LBJ סירב לחשוף את החבלה של ניקסון בשיחות השלום בפריז, זו לא הייתה נאמנות לניקסון, אלא למוסד כולו. וזה, כפי שמציע קרייג מקנמרה, יכול בסופו של דבר להיות נאמנות לפוטנציאל הקריירה של האדם עצמו. רוברט מקנמרה זכה למשרות יוקרתיות בעלות שכר טוב בעקבות הופעתו הרת אסון אך צייתנית בפנטגון (כולל ניהול הבנק העולמי שבו תמך בהפיכה בצ'ילה).

(סרט אחר נקרא ההודעה לא מופיע בספר הזה. אם המחבר חושב שזה לא הוגן כלפי אביו, אני חושב שהוא היה צריך לומר זאת.)

קרייג מציין כי "במדינות אחרות שאינן האימפריה האמריקאית, מפסידי המלחמות מוצאים להורג או מגולים או נכלאים. לא כך לגבי רוברט מקנמרה". ותודה לאל. תצטרך לשחוט כל פקיד בכיר שעושה במשך עשרות שנים. אבל הרעיון הזה של הפסד במלחמה מעיד שאפשר לנצח במלחמה. ההתייחסות של קרייג למקום אחר ל"מלחמה רעה" מעידה על כך שיכולה להיות מלחמה טובה. אני תוהה אם הבנה טובה יותר של הרוע של כל המלחמות עשויה לעזור לקרייג מקנמרה להבין את הפעולה הבלתי מוסרית העיקרית של אביו כקבלת התפקיד שקיבל - משהו שהחברה האמריקאית בשום אופן לא הכינה את אביו להבין.

קרייג תלה דגל ארה"ב הפוך בחדרו, שוחח עם מפגיני מלחמה שאביו לא יבוא החוצה להיפגש איתם, וניסה שוב ושוב לחקור את אביו על המלחמה. הוא חייב לתהות בלתי נמנע מה עוד היה צריך לעשות. אבל יש עוד שכולנו תמיד היינו צריכים לעשות, ובסופו של דבר, עלינו להפסיק לזרוק אוצר לנשק ולהכניס אנשים לתפיסה שמלחמה יכולה להיות מוצדקת - אחרת זה לא משנה את מי יתקעו בפנטגון - בניין שתוכנן במקור להסבה לשימוש מתורבת לאחר מלחמת העולם השנייה, אך נותר מוקדש לאלימות מסיבית עד היום.