מאת דוד סוונסון
הקוורטרבק של סן פרנסיסקו 49ers, קולין קפרניק, קיבל קרדיט ראוי למחאה על הגזענות בכך שהוציא באנר עם כוכב, מה שלא רק מפאר מלחמה (שכולם, כולל קפרניק לגמרי מגניבים איתה) אלא גם כולל גזענות בפסוק לא מושר ונכתב על ידי בעל עבדים גזעניים שגרסתו הקודמת כללה קנאות אנטי-מוסלמית. כל עוד אנחנו פותחים את עינינו להיסטוריה לא נעימה שמסתתרת לעין, כדאי לשאול מדוע ה-49ers אינו שם קבוצה שכולם משייכים לרצח עם. למה קפרניק לא מוחה על המדים שלו?
כמובן, מחאה על עוול אחד ראויה לתודה אינסופית, ואני בעצם לא מצפה מכל מי שמתבטא בדבר אחד למחות גם על כל השאר. אבל זה עתה קראתי ספר חדש ומדהים שלדעתי חושף היסטוריה שרוב תושבי קליפורניה לא מודעים לה. הספר הוא רצח עם אמריקאי: ארצות הברית והקטסטרופה ההודית בקליפורניה, 1846-1873, מאת בנג'מין מדלי, מהוצאת אוניברסיטת ייל. אני בספק אם ראיתי ספר נחקר ומתועד טוב יותר על משהו אי פעם. בעוד שהספר מקיים תיאור כרונולוגי מרתק, ובעוד שיש הרבה אי ודאות ברישומים שבהם נעשה שימוש, 198 עמודי הנספחים המפרטים רציחות מסוימות ו-73 עמודי ההערות מגבים מקרה מוחץ של רצח עם לפי ההגדרה המשפטית של האו"ם.
כאשר ארה"ב גנבה חצי ממקסיקו, כולל קליפורניה, השתלטה על ההארה ההומנית, אני חושד שכולנו נהיה מודעים יותר לאיך זה הלך ולמה שהיה קודם. תושבי קליפורניה היו כנראה מנציחים באימה את הזוועות שגרמו לתושבי קליפורניה ילידי קליפורניה על ידי רוסים, ספרדים ומקסיקנים, אילו מעשי הזוועה הללו לא הוסלמו באופן דרמטי על ידי ה-49ers. בהיסטוריה אלטרנטיבית כזו, האוכלוסייה הנוכחית של אנשים עם מוצא מקומי בקליפורניה תהיה גדולה בהרבה, וגם הרישומים וההיסטוריה שלהם יהיו שלמים יותר.
גם בהתחשב במה שקרה בפועל, אם היינו נוהגים היום לחשוב על אינדיאנים כעל אנשים אמיתיים ו/או אם גדלנו מההרגל להבחין בין מה שצבא ארה"ב עושה במקום כמו עיראק ("מלחמה") לבין מה שפחות. עריץ אפריקאי חמוש בכבדות עושה ("רצח עם") אז ספרי ההיסטוריה של ארה"ב בבתי הספר לא יזנקו מהמלחמה במקסיקו למלחמת האזרחים, עם השלכה של שלום (אוי כל כך משעמם) בין לבין. בין המלחמות שנלחמו ביניהן הייתה מלחמה בתושבי קליפורניה. כן, זה היה טבח חד צדדי של אוכלוסייה לא חמושה יחסית. כן, גם הקורבנות הוכנסו לעבודה במחנות והוכו ועינו והורעבו, גורשו מבתיהם ונפגעו ממחלות. אבל אם אתה חושב שבמלחמות נוכחיות של ארה"ב חסרות כל אחת מהטקטיקות האלה, צרכת יותר מדי תקשורת אמריקאית.
"ההרג הישיר והמכוון של אינדיאנים בקליפורניה בין 1846 ל-1873 היה קטלני ומתמשך יותר [מ] בכל מקום אחר בארצות הברית או בתולדותיה הקולוניאליות", כותב מדלי. "מדיניות מדינתית ופדרלית", הוא כותב, "בשילוב עם אלימות ערנית, מילאו תפקידים מרכזיים בכמעט השמדה של האינדיאנים בקליפורניה במהלך עשרים ושבע השנים הראשונות של שלטון ארה"ב. . . . [הפחתת] מספרי האינדיאנים בקליפורניה בלפחות 80 אחוז, אולי מ-150,000 לכ-30,000. תוך פחות משלושה עשורים עולים חדשים - בתמיכת הממשלות והממשלות הפדרליות כאחד - כמעט השמידו את האינדיאנים בקליפורניה".
זו לא היסטוריה סודית. זו פשוט היסטוריה לא רצויה. עיתונים, מחוקקים של מדינות וחברי קונגרס בעד השמדה של אנשים שהם אפיינו פחות מאנשים. אך הם היו אנשים שיצרו אורח חיים בר קיימא ומעורר הערצה ובעיקר שלווה. קליפורניה לא הייתה מלאה במלחמות עד שהגיעו האנשים שצאצאיהם יכריזו על מלחמה כחלק מ"טבע האדם".
הם הגיעו ראשונים במספרים קטנים מכדי להילחם בכל התושבים. נפוץ יותר מהרג המוני עד 1849 היה עבדות. אבל ההשפעות הדה-הומניזיות של העבדות, כאשר אנשים לבנים צופים באנשים ילידים שניזונים בשקתות כמו חזירים, כאשר אינדיאנים עובדים למוות ומוחלפים באחרים, תרמו לחשיבה שדמיינה את האינדיאנים כחיות פרא, בדומה לזאבים, הזקוקות להשמדה. במקביל, פותח קו התעמולה שקבע שרצח אינדיאנים "ילמד את האחרים לקח". ובסופו של דבר הרציונליזציה הדומיננטית תהיה העמדת הפנים שחיסול האינדיאנים היה פשוט בלתי נמנע, שנמצא מחוץ לכל שליטה אנושית, אפילו זו של בני האדם שעושים זאת.
אבל זה לא יהפוך לדעה רווחת עד הגעתם של ה-49ers, של אלה שהשאירו הכל מאחור כדי לחפש סלעים צהובים - והראשונים שבהם היו אלה שהגיעו מאורגון. מה שקרה אז דומה למה שקרה מזרחה יותר ומה שקורה היום בפלסטין. להקות חסרות חוק צדו אינדיאנים בשביל ספורט או כדי לתפוס את הזהב שלהם. אם ההודים הגיבו באלימות (פחותה בהרבה), המחזור הסלים בצורה דרמטית לכדי הרג רחב היקף של כפרים שלמים.
ה-49ers שטפו פנימה גם ממזרח. בעוד שרק 4% ממקרי המוות בטיול מערבה נבעו מלחימה עם אינדיאנים, המהגרים הגיעו חמושים בכבדות מחשש לאותה סכנה מוגברת. אלה שהגיעו דרך הים הגיעו גם הם חמושים מאוד. מהגרים גילו עד מהרה שאם תהרוג אדם לבן תיעצר, ואילו אם תהרוג אינדיאני לא היית. מאמיני "העבודה החופשית" הרגו אינדיאנים כתחרות בלתי הוגנת על עבודה, מכיוון שההודים עובדו בעיקרם כעבדים. מבול המגיעים החדשים חתך את אספקת המזון של ההודים, ואילץ אותם לחפש מזון בכלכלה החדשה. אבל הם היו לא רצויים, נבזו כלא-נוצרים, ופחדו מהם כמפלצות.
האבות המייסדים של קליפורניה ב-1849 יצרו מדינת אפרטהייד שבה ההודים לא יכלו להצביע או לממש זכויות בסיסיות אחרות. אולם עבדות נרדפה ללא השם המפורש לכך. מערכות נוצרו באופן חוקי ונסבלו באופן חוץ-חוקי, שבהן ניתן היה לחייב אינדיאנים, להחזיק אותם בחובות, להעניש אותם על פשעים ולהשכיר אותם, מה שהופך אותם לעבדים לכל דבר מלבד השם. אמנם מדלי לא מזכיר את זה, אבל אני אתפלא אם צורת העבדות הזו לא תשמש מודל לזה שפותח עבור האפרו-אמריקאים בדרום-מזרח שלאחר השיקום - וכמובן, בהרחבה, לכליאה המונית ועבודה בכלא בארצות הברית היום. העבדות בשמות אחרים בקליפורניה נמשכה ללא הפסקה לאורך הצהרת האמנציפציה ומעבר לכך, כשהחכירה של אסירים הודים נותרו פשיטות משועבדות חוקיות ורצחניות על אינדיאנים חופשיים שהתגלגלו ישר ללא ספורטאים בטלוויזיה כדי לגנות אותם.
מיליציות שעסקו ברצח המוני נגד אינדיאנים לא נענשו, אלא פוצו על ידי המדינה והממשלה הפדרלית. האחרון קרע את כל 18 ההסכמים הקיימים, ופשט את ההודים בקליפורניה מכל הגנות משפטיות. חוקי המיליציה של קליפורניה משנת 1850, בעקבות מסורת התיקון השני של ארה"ב (מקודש בשמו) יצרו מיליציות חובה ורצוניות של "כל האזרחים הגברים החופשיים, הלבנים והבעלי יכולת" בגילאי 18-45, ומיליציות וולונטריות - 303 מהן. שבו השתתפו 35,000 תושבי קליפורניה בין 1851 ל-1866. הרשויות המקומיות הציעו 5 דולר עבור כל ראש אינדיאני שהובא אליהם. והרשויות הפדרליות במזרח הקונגרס מימנו את רצח העם על ידי מיליציות קליפורניה שוב ושוב ביודעין, כולל ב-20 בדצמבר 1860, יום לאחר פרישת דרום קרוליינה (וערב של אחת מהמלחמות הרבות למען "חופש").
האם תושבי קליפורניה מכירים את ההיסטוריה הזו? האם הם יודעים שקרסון פאס ופרמונט וקלסיוויל ושמות מקומות אחרים מכבדים רוצחי המונים? האם הם מכירים את התקדימים למחנות הכליאה היפניים של שנות ה-1940, ולמחנות הנאצים מאותה תקופה? האם אנחנו יודעים שההיסטוריה הזו עדיין חיה? שאנשי דייגו גרסיה, אוכלוסייה שלמה מגורשת מאדמתה, דורשים לחזור אחרי 50 שנה? האם אנחנו יודעים מהיכן מגיע רוב המספר הנוכחי וחסר התקדים של הפליטים בעולם? שהם בורחים ממלחמות ארה"ב? האם אנחנו חושבים על מה שכוחות ארה"ב עושים באופן קבוע ב-175 מדינות, שלרוב אם לא כולן הם כינו לפעמים "ארץ הודו"?
בפיליפינים, ארה"ב בנתה בסיסים על אדמות השייכות לתושבי אאטאס הילידים, ש"בסופו של דבר סרקו אשפה צבאית כדי לשרוד".
במהלך מלחמת העולם השנייה תפס הצי האמריקני את האי הקטן קוהו'אלווה בהוואי לטווח ניסויי נשק והורה לתושביו לעזוב. האי היה הרוס.
ב-1942, חיל הים עקר את תושבי האי האלאוטיים.
הנשיא הארי טרומן קבע כי ל-170 התושבים הילידים של ביקיני אטול אין זכות על האי שלהם. הוא הוציא אותם בפברואר ומרץ של 1946, והושלך כפליטים לאיים אחרים ללא אמצעי תמיכה או מבנה חברתי במקום. בשנים הקרובות, ארה"ב תסיר 147 אנשים מאטול Enewetak ואת כל האנשים באי ליב. ניסויים בפצצות אטום ומימן של ארה"ב הפכו איים שונים נטולי אוכלוסין ומאוכלסים לבלתי ניתנים למגורים, מה שהוביל לעקירות נוספות. עד שנות ה-1960, צבא ארה"ב עקר מאות אנשים מאטול קוואג'ליין. על אבייה נוצר גטו צפוף אוכלוסין.
On וייקס, ליד פורטו ריקו, חיל הים עקר אלפי תושבים בין 1941 ל-1947, הכריז על תוכניות לפנות את 8,000 הנותרים ב-1961, אך נאלץ לסגת וב-2003 להפסיק להפציץ את האי.
בקולברה הסמוכה, חיל הים עקר אלפים בין 1948 ל-1950 וניסה לסלק את אלו שנותרו עד שנות ה-1970.
חיל הים כרגע מסתכל על האי של פגאני כתחליף אפשרי עבור Vieques, האוכלוסייה כבר הוסרו בהתפרצות וולקנית. כמובן, כל אפשרות של חזרה יהיה מאוד פחתה.
החל במהלך מלחמת העולם השנייה והמשיך בשנות החמישים, צבא ארה"ב עקר רבע מיליון תושבי אוקינאווה, או מחצית מהאוכלוסייה, מאדמתם, ואילץ אנשים להיכנס למחנות פליטים ושילוח אלפים מהם לבוליביה - שם הובטחו קרקע וכסף לא נשלח.
ב 1953, ארה"ב עשתה עסקה עם דנמרק להסיר 150 אנשים Inughuit מ Thule, גרינלנד, נותן להם ארבעה ימים לצאת או דחפורים. נשללת מהם זכות השיבה.
ישנן תקופות שבהן התנהגות כזו מוצדקת כאנטי קומוניזם ותקופות שבהן מדובר כביכול נגד טרור. אבל מה מסביר את קיומו הקבוע והרציף מאז הרבה לפני שהתגלה זהב בקליפורניה עד היום?
ב-1 באוגוסט 2014 פרסם סגן יו"ר הפרלמנט הישראלי בעמוד הפייסבוק שלו תוכנית להשמדה מוחלטת של תושבי עזה באמצעות מחנות ריכוז. הוא הציג תוכנית קצת דומה ב-15 ביולי 2014, סקירה.
חברת פרלמנט נוספת, איילת שקד, התקשר בשביל רצח עם בעזה בתחילת המלחמה הנוכחית, וכותב: "מאחורי כל מחבל עומדים עשרות גברים ונשים, שבלעדיהם הוא לא יכול היה לעסוק בטרור. כולם לוחמי אויב, ודמם יהיה על כל ראשיהם. עכשיו זה כולל גם את האמהות של הקדושים, ששולחות אותם לגיהנום עם פרחים ונשיקות. הם צריכים ללכת בעקבות בניהם, שום דבר לא יהיה צודק יותר. הם צריכים ללכת, כמו גם הבתים הפיזיים שבהם גידלו את הנחשים. אחרת יגדלו שם עוד נחשים קטנים".
בגישה מעט שונה, חוקר המזרח התיכון ד"ר מרדכי קידר מאוניברסיטת בר-אילן זכה לביקור נרחב מְצוּטָט בתקשורת הישראלית אמרו: "הדבר היחיד שיכול להרתיע את [העזתים] הוא הידיעה שאחותם או אמם ייאנסו".
אל האני טיימס של ישראל לאור טור ב-1 באוגוסט 2014, ומאוחר יותר לא פרסמו אותו, עם הכותרת "כאשר רצח עם מותר". התברר שהתשובה היא: עכשיו.
ב-5 באוגוסט 2014 פרסם גיורא איילנד, לשעבר ראש המועצה לביטחון לאומי של ישראל, סקירה עם הכותרת "בעזה, אין דבר כזה 'אזרחים חפים מפשע'". איילנד כתב: "היינו צריכים להכריז מלחמה נגד מדינת עזה (ולא נגד ארגון חמאס). . . . הדבר הנכון לעשות הוא לסגור את המעברים, למנוע כניסת סחורות, כולל מזון, ובהחלט למנוע אספקת גז וחשמל".
זה הכל חלק מהכנסת עזה ל"דיאטה", בגרוטסקה הניסוח של יועץ לראש ממשלה ישראלי לשעבר, מהדהד שפה ופעולה מרצח העם של תושבי קליפורניה.
אני קורא לכל מי שחשוב לו להסתכל מקרוב על מה שנעשה לקליפורניה ועל מה שעושים לפלסטין, ולומר לי מה ההבדל. אלה שרודפים אחר רצח עם מקווים כעת שרצח עם בעבר יישכח, ושבעתיד רצח עם בהווה יישכח. מי אמר שהם טועים? אנחנו!
