ג'ו ולאד בארץ הסיפורים

מאת דוד סוונסון, World BEYOND War, פברואר 4, 2023

בספר ילדים מאת כריס קולפר נקרא ארץ הסיפורים: אזהרת גרים, צבא צרפתי נפוליאון של חיילים, רובים, חרבות ותותחים מגיע לארץ האגדות שבה שוכנים כיפה אדומה, היפהפייה הנרדמת וכל מיני אנשים ופיות דומים.

הילדה האחראית על המקום מתחילה מיד לארגן צבאות להילחם בפולשים. איזו ברירה יש לה? ובכן, ישנן מספר סיבות, מעט ייחודיות לסיפור, לכך שזהו לא הצעד החכם ללא ספק שללא ספק מניחים המחבר וכמעט כל קוראיו.

הילדה מעבירה באורח קסם צבא עצום תוך שניות למקום כדי להילחם בפולשים. לעולם לא נשקלת האפשרות להעביר את הפולשים לאי בודד או לכל מקום אחר.

הילדה הופכת כלי נשק בקרבתה לפרחים. האפשרות לעשות את זה לכל הרובים והתותחים לעולם לא נחשבת.

הילדה, שהיא גם פיה, ועוד פיות שונות מפרקות את החיילים מנשקם כרצונם בפיסות קסם, ואפילו מכשפות צמחים בגינה שלהם כדי לעשות את אותו הדבר. האפשרות לעשות זאת בהמוניהם אף פעם לא נחשב.

רק לאחר ששני הצדדים עסקו באורגיה של רצח המוני, מזכיר אחיה של הילדה בפני הצבא היריב שפורטל הקסמים דרכו הם הגיעו ארך 200 שנה, כך שהלחימה על האימפריה הצרפתית של המאה ה-19 אינה אפשרית יותר. הרעיון של להגיד משהו לפולשים לפני המלחמה - כל דבר כדי להניא או להאיר או להפחיד או כל דבר אחר - לעולם לא נחשב.

הצורך שתהיה מלחמה בסיפור הזה, כפי שאופייני גם בחיים האמיתיים, אינו רק מניח; מניחים זאת בשקט. עצם הרעיון שצריך הצדקה כלשהי למלחמה לא מוזכר כלל או אפילו נרמז. לכן, לא עולות שאלות או ספקות. ואין סתירה ברורה כאשר דמויות שונות בסיפור מוצאות רגעים של גאווה, אומץ, סולידריות, התרגשות, נקמה והנאה סדיסטית במלחמה. אפילו פחות ממה שלא מוזכר הוא הסוד העמוק יותר שאמנם המלחמה היא כמובן במובנים רבים לא רצויה, אבל במובנים מסוימים היא מאוד מבוקשת.

המלחמה עצמה, כפי שאופיינית גם בחיים האמיתיים, היא ברובה בלתי נראית. הדמויות הראשיות מארגנות שדות הרג עצומים שבהם, בסופו של דבר, רוב הקורבנות נהרגים בחרבות. דמות קטנה מזוהה נהרגת כמוות סמלי. אבל אחרת ההרג הוא כולו מחוץ לבמה למרות שהפעולה של הסיפור היא פיזית בדיוק במקום שבו כל ההרג מתרחש. אין אזכור של דם, מעיים, שרירים, איברים חסרים, הקאות, פחד, דמעות, קללות, טירוף, עשיית צרכים, זיעה, כאב, גניחות, יללות, צרחות. אין פצוע אחד למשפט. מספר ההרוגים הרב מוזכר במשפט אחד ככאלה ש"אבדו", ובהמשך יש טקס "יפה" לכבודם.

הילדה שכבר ארגנה צד אחד של המלחמה, ברגע של כעס על שנבגדה על ידי החבר שלה "פוגעת" בקומץ חיילים על ידי פיצוץ קסם ואלים למי יודע לאן עם שרביט קסמים. למרות האלפים (בשקט וללא כאב) המתים בקרבות חרב מסביב לה, יש לה רגע מאוד רגשי של ספק עצמי באשר לאיזה אדם היא הפכה להיות שיכול לפגוע פיזית בקומץ חיילים שתקפו אותה.

זוהי הרמה העמוקה של אי-נראות שהושגה במלחמה: אי-נראות מוסרית. כולנו יודעים שאם ג'ו ביידן או ולדימיר פוטין היו מצולמים כשהם חובטים בפה של כתבת חדשות הקריירה שלהם הייתה נגמרת. אבל דלקת מלחמה שהורגת באלפים לא ניתן לראות. אפילו המלחמה באוקראינה, הרבה יותר גלויה מרוב המלחמות, נשמרת ברובה מחוץ לטווח הראייה, ומובן כי יש להצטער תחילה על העלות הכספית שלה, שנית על הסיכון שלה לאפוקליפסה גרעינית עולמית (אם כי גם זה כמובן טוב שווה את זה לעמוד מול פוטין!) אבל אף פעם לא בגלל היותו פסטיבל של רצח המוני והרס.

בארץ הסיפורים אפשר לנופף בשרביט ולהפוך שורות של רובים מתקרבים לפרחים. לא עושים את זה, כי מלחמה היא הסיפור היקר ביותר; אבל אפשר לעשות את זה.

באוקראינה אין שרביטים קסמים. אבל לא צריך אף אחד. אנחנו צריכים רק את הכוח להפסיק את המשא ומתן לחסום, את הכוח להפסיק לספק נשק בלתי מוגבל, ואת הכוח לנקוט בצעדים ניתנים לאימות לקראת פירוז מזרח אירופה והכניעה לשלטון החוק הבינלאומי כדי לנהל משא ומתן אמין על דרך שלום קדימה. אף אחד מאלה אינו קסם.

אבל להתנער מהקסם של פולחן המלחמה שמחלחל לתרבות שלנו: זה באמת יהיה קסום.