כאן בווירג'יניה, ארה"ב, אני מודע לכך שאנשים הילידים נרצחו, גורשו ועברו מערבה. אבל הקשר האישי שלי לאותו פשע חלש, ולמען האמת אני עסוק מדי בניסיון לרסן את ההתעללויות הנוכחיות של הממשלה שלי להתמקד בעבר הרחוק. פוקהונטס הוא סרט מצויר, האדסקינס קבוצת כדורגל, והילידים האמריקאים שנותרו כמעט בלתי נראים. הפגנות על הכיבוש האירופי בווירג'יניה אינן נשמעות כמעט.
אבל מה אם זה היה קורה רק לפני רגע, מבחינה היסטורית? מה אם ההורים שלי היו ילדים או נערים? מה אם סבא וסבתא שלי ודורם היו מעלים על הדעת ומבצעים את רצח העם? מה אם אוכלוסייה גדולה של ניצולים ופליטים עדיין הייתה כאן ורק בחוץ? מה אם הם היו מפגינים, באלימות ובאלימות - כולל בפיגועי התאבדות ורקטות ביתיות ששוגרו ממערב וירג'יניה? מה אם הם יסמנו את הרביעי ביולי כאסון הגדול והפכו אותו ליום אבל? מה אם הם היו מארגנים מדינות ומוסדות בכל רחבי העולם כדי להחרים, לסלק ולסנק את ארצות הברית ולבקש להעמיד לדין בבית המשפט? מה אם לפני היציאה מהארץ, האינדיאנים הקימו מאות עיירות עם בניינים של בנייה, שקשה פשוט להיעלם?
במקרה כזה, יהיה קשה יותר למי שלא מוכן להתמודד עם העוול שלא להבחין בו. היינו צריכים לשים לב, אבל לספר לעצמנו משהו מנחם, אם אנו מסרבים להתמודד עם האמת. השקרים שאנחנו מספרים לעצמנו יצטרכו להיות הרבה יותר חזקים ממה שהם. יהיה צורך במיתולוגיה עשירה. היה צריך ללמד את כולם מילדותם כי בני הילידים לא היו קיימים, עזבו מרצונם, ניסו פשעים אכזריים המצדיקים את עונשם, ו לא היו באמת אנשים בכלל אלא רוצחים לא רציונליים שעדיין מנסים להרוג אותנו ללא שום סיבה. אני מודע לכך שחלק מאותם תירוצים מתנגשים עם אחרים, אך תעמולה בדרך כלל עובדת טוב יותר עם טענות מרובות, גם כאשר כולם לא יכולים להיות נכונים בו זמנית. ייתכן שממשלתנו תצטרך אפילו להטיל ספק בסיפור הרשמי של הקמת ארצות הברית כמעשה בגידה.
ישראל is שדמיינה את ארצות הברית, זה עתה התגבשה בימי סבא וסבתא שלנו, שני שלישים מהאנשים שגורשו או נהרגו, שליש נותר אך התייחס אליו כאל תת אנושי. ישראל היא המקום שחייב לספר שקרים חזקים כדי למחוק עבר שמעולם לא עבר באמת. ילדים גדלים בישראל לא יודעים. אנחנו בארצות הברית, שממשלתם מעניקה לישראל נשק חינם בשווי מיליארדי דולרים בכל שנה כדי להמשיך בהרג (כלי נשק עם שמות כמו אפאצ'י ובלאק הוק), גדלים בלי לדעת. כולנו מסתכלים על "תהליך השלום", המצעד האינסופי הזה של עשרות שנים, ורואים בו בלתי ניתן לבדיקה, משום שהשכלנו להיות מסוגלים לדעת מה הפלסטינים רוצים אפילו כשהם צועקים אותו ושרים אותו וקוראים לו: הם רוצים לחזור לבתיהם.
אבל האנשים שעשו את המעשה הם, במקרים רבים, עדיין בחיים. גברים ונשים אשר, ב- 1948, טבחו ופינו פלסטינים מכפריהם, ניתן למנות את מה שעשו. תמונות של מה שנעשה וחשבונות על החיים כמו לפני הנכבה (הקטסטרופה) קיימים בכמויות גדולות. ערים שנכבשו עדיין עומדות. משפחות יודעות שהן גרות בבתים גנובים. לפלסטינים יש עדיין מפתחות לבתים האלה. כפרים שנהרסו עדיין נותרו גלויים בקווי המתאר ב- Google Earth, העצים עדיין עומדים, האבנים של הבתים שנהרסו עדיין בקרבת מקום.
ליה טרצ'נסקי היא עיתונאית ישראלית-קנדית שמסקרת את ישראל ופלסטין ברשת החדשות האמיתיות. היא נולדה בקייב, אוקראינה, ברית המועצות. בילדותה עברה משפחתה להתנחלות בגדה המערבית, חלק מהמשך המשך התהליך שהחל בשנת 1948. הייתה לה ילדות טובה עם תחושה אמיתית של קהילה באותה "התנחלות", או מה שהיינו עושים לקרוא לחטיבת דיור הבנויה על אדמות חקלאיות מקומיות בניגוד לחוזה שנעשה עם פראים. היא גדלה בלי לדעת. אנשים העמידו פנים ששום דבר לא היה שם קודם. ואז היא גילתה זאת. ואז היא הכינה סרט לספר לעולם.
הסרט נקרא בצד הדרך והיא מספרת את סיפור הקמתה של ישראל ב- 1948 באמצעות זיכרונותיהם של אלה שהרגו וגורשו את העם הפלסטיני, מזיכרונותיהם של ניצולים, ומנקודת מבטם של אלה שגדלו מאז. 1948 היה שנה 1984, שנה של doublelespeak. ישראל נבראה בדם. שני שלישים מאנשי אותה ארץ הפכו לפליטים. רובם וצאצאיהם עדיין פליטים. אלה שנשארו בישראל נהפכו לאזרחים מדרגה שנייה ואסור להתאבל על המתים. אבל הפשע מכונה "שחרור ועצמאות". ישראל חוגגת את יום העצמאות שלה, בעוד הפלסטינים מתאבלים על הנכבה.
הסרט לוקח אותנו לאתרים של הכפרים שנעלמו שנהרסו 1948 ו ב 1967. במקרים מסוימים, כפרים הוחלפו ביער והפכו לגנים לאומיים. הדימויים מרמזים על מה שהארץ יכולה לעשות אם האנושות תיעלם. אבל זוהי עבודה של חלק מהאנושות המנסה למחוק קבוצה אנושית אחרת. אם אתה מציב שלט להנצחת הכפר, הממשלה מסירה אותו במהירות.
הסרט מראה לנו את אלה שהשתתפו בנכבה. הם זוכרים שירה באנשים שקראו להם ערבים ושאמרו להם שהם פרימיטיביים וחסרי ערך, אך מי שידעו שיש להם חברה אוריינית מודרנית עם כ -20 עיתונים ביפו, עם קבוצות פמיניסטיות, שכל מה שנחשב אז למודרני. "לך לעזה!" הם אמרו לאנשים שאת בתיהם ואת אדמתם הם גונבים ומשמידים. אדם אחד שנזכר במה שעשה מתחיל בגישה כמעט הגובלת בחוסר הלב חסר הדאגות שרואים ברוצחים לשעבר בסרט האינדונזי. שמעשה-הרציחהאבל בסופו של דבר הוא מסביר שמה שהוא עשה אוכל אותו כבר עשרות שנים.
In בצד הדרך אנו פוגשים צעיר פלסטיני ממחנה פליטים קבוע המכנה מקום ביתו למרות שמעולם לא היה שם, ואומר שילדיו ונכדיו יעשו כן. אנו רואים אותו מקבל כרטיס של 12 שעות לביקור במקום בו גרו סבו וסבתו. הוא מקדיש מחצית מ -12 השעות לעבור נקודות בדיקה. המקום שהוא מבקר בו הוא גן לאומי. הוא יושב ומדבר על מה שהוא רוצה. הוא לא רוצה שום דבר שקשור לנקמה. הוא לא רוצה שנגרם נזק ליהודים. הוא לא רוצה שאנשים יפונו משום מקום. לדבריו, לטענת סבו וסבתו, יהודים ומוסלמים חיו בידידות לפני 1948. זה, לדבריו, זה מה שהוא רוצה - זה ולחזור הביתה.
ישראלים המודאגים מהסוד הגלוי של אומתם לוקחים קצת השראה בסרט מפרויקט אמנות בברלין. שם אנשים פרסמו שלטים עם תמונות מצד אחד ומילים מצד שני. לדוגמא: חתול מצד אחד, וזה מצד שני: "כבר אסור ליהודים להחזיק חיות מחמד." אז, בישראל, הם עשו סימנים בעלי אופי דומה. לדוגמא: אדם עם מפתח בצד אחד, ומצד שני, בגרמנית: "אסור להתאבל ביום העצמאות." השלטים מתקבלים בוונדליזם ובאיומים זועמים וגזעניים. המשטרה מאשימה את אלה שהעלו את הסימנים של "חוק וסדר מטריד", ואוסרת עליהם בעתיד.
באוניברסיטת תל אביב אנו רואים סטודנטים, פלסטינים ויהודים, עורכים אירוע להקריאת שמות הכפרים שנהרסו. לאומנים המניפים דגלים באים לנסות להזעיק אותם. ישראלים משכילים כראוי אלה מתארים ערים כ"שוחררות ". הם תומכים בגירוש כל הערבים. חבר הפרלמנט הישראלי אומר למצלמה שערבים רוצים להשמיד יהודים ולאנוס את בנותיהם, כי הערבים מאיימים על "שואה".
יוצר הסרט שואל אישה ישראלית זועמת, "אם היית ערבי, היית חוגג את מדינת ישראל?" היא מסרבת לאפשר לאפשרות לראות דברים מנקודת מבט של מישהו אחר להיכנס לראשה. היא עונה, "אני לא ערבי, תודה לאל!"
פלסטיני קורא תיגר על לאומן בנימוס ובאזרחות רבה, ומבקש ממנו להסביר את דעותיו והוא מתרחק במהירות. נזכרתי בשיחה שנשאתי בחודש שעבר באוניברסיטה בניו יורק, בה מתחתי ביקורת על ממשלת ישראל, ופרופסור יצא בכעס - פרופסור שהיה להוט לדון בנושאים אחרים עליהם לא הסכמנו.
אישה שהשתתפה בנכבה אומרת בסרט, בניסיון לתרץ את מעשיה בעבר, "לא ידענו שזו חברה." היא מאמינה בבירור כי הריגה והוצאת אנשים שנראים "מודרניים" או "תרבותיים" אינה מקובלת. ואז היא ממשיכה והסבירה שאסור להשמיד את פלסטין לפני 1948 היא מה שהיא אומרת. "אבל גרת כאן," אומר הקולנוען. "איך לא יכולת לדעת?" האישה עונה בפשטות, "ידענו. ידענו."
אדם שלקח חלק בהריגת פלסטינים בשנת 1948, מתרץ שהוא היה רק בן 19. ו"תמיד יהיו ילדים בני 19 חדשים ", הוא אומר. כמובן שיש גם ילדים בני 50 אשר ימלאו אחר צווי הרע. לשמחתי, יש גם ילדים בני 19 שלא.
לתפוס הקרנה של בצד הדרך:
דצמבר 3, 2014 ניו יורק, ניו יורק
דצמבר 4, 2014 פילדלפיה, פנסילבניה
דצמבר 5, 2014 בבולטימור, מרילנד
דצמבר 7, 2014 בבולטימור, מרילנד
דצמבר 9, 2014 וושינגטון
דצמבר 10, 2014 וושינגטון
דצמבר 10, 2014 האוניברסיטה האמריקאית
דצמבר 13, 2014 וושינגטון
דצמבר 15, 2014 וושינגטון
