עיראקים ניסו להפלה לא אלימה של הדיקטטור שלהם לפני ההפלה האלימה שלו על ידי ארצות הברית ב-2003. כאשר כוחות ארה"ב החלו להקל על שחרורם והפצת הדמוקרטיה שלהם ב-2008, ובמהלך האביב הערבי של 2011 והשנים שלאחר מכן. , תנועות מחאה עיראקיות לא אלימות צמחו שוב, ופועלות לשינוי, כולל הפלת הרודן החדש של האזור הירוק. בסופו של דבר הוא יפרוש מתפקידו, אבל לא לפני שיכלא, יענה ורצח פעילים - עם נשק אמריקאי, כמובן.
היו וישנן תנועות עיראקיות למען זכויות נשים, זכויות עובדים, לעצור את בניית הסכר בחידקל בטורקיה, לזרוק את הגייס האמריקאי האחרון מהמדינה, לשחרר את הממשלה מהשפעה איראנית ולהגן על הנפט העיראקי מפני זרים. בקרה תאגידית. עם זאת, מרכזי בחלק גדול מהאקטיביזם הייתה תנועה נגד העדתיות שהכיבוש האמריקאי הביא. כאן בארצות הברית אנחנו לא שומעים הרבה על זה. איך זה ישתלב עם השקר שאומרים לנו שוב ושוב שהלחימה השיעית-סונית נמשכת כבר מאות שנים?
ספרו החדש של עלי עיסא, נגד כל הסיכויים: קולות של מאבק עממי בעיראק, אוסף ראיונות שערך עם פעילים מרכזיים עיראקים, והצהרות פומביות של תנועות אקטיביסטיות עיראקיות, כולל מכתב לתנועת הכיבוש האמריקאית ומסרים דומים של סולידריות עולמית. הקולות קשים לשמיעה כי לא שמענו אותם כל השנים, וכי הם לא מתאימים לשקרים שסיפרו לנו או אפילו לאמיתות פשטניות מדי שאמרו לנו.
האם ידעת שבתקופת תנועת הכיבוש בארצות הברית, הייתה תנועה גדולה יותר, פעילה יותר, לא אלימה, מכילה, עקרונית, מהפכנית שקיימה הפגנות גדולות, הפגנות, ישיבה קבועה ושביתות כלליות בעיראק - מתכננים פעולות בפייסבוק ועל ידי כתיבת זמנים ומקומות על מטבע נייר? הידעתם שהיו התכנסויות מול כל בסיס צבאי אמריקאי בדרישה שהכובשים יעזבו?
כאשר חיילי ארה"ב עזבו את עיראק בסופו של דבר באופן זמני וללא שלם, זה נבע, רוב האמריקנים מתארים לעצמם, בדרכיו השלוות של הנשיא ברק אובמה. אמריקאים אחרים, שמודעים לכך שאובמה הפר מזמן את הבטחת מסע הנסיגה שלו, עשה הכל כדי להאריך את הכיבוש, השאירו מאחור אלפי חיילים של מחלקת המדינה, ויחזרו לצבא בהקדם האפשרי, נותנים קרדיט לצ'לסי. מאנינג על שהדליף את הסרטון והמסמכים ששכנעו את עיראק לעמוד בתאריך היעד של בוש-מאליקי. מעטים מציינים את המאמצים של עיראקים בשטח שהפכו את הכיבוש לבלתי נסבל.
התקשורת העיראקית נסגרה כאשר סיקרה הפגנות. עיתונאים בעיראק הוכו, נעצרו או נהרגו. התקשורת האמריקנית, כמובן, מתנהגת בעצמה בלי הרבה דחיפות.
כאשר עיראקי זרק את נעליו על הנשיא בוש הקטן, ליברלים אמריקאים ציחקקו אך הבהירו את התנגדותם לזריקת נעליים. אולם התהילה שהמעשה יצר איפשרה לזורק הנעליים ולאחיו לבנות ארגונים עממיים. ופעולות עתידיות כללו זריקת נעליים לעבר מסוק אמריקאי שככל הנראה ניסה להפחיד הפגנה.
כמובן, אין שום דבר רע בהתנגדות לזריקת נעליים ברוב ההקשרים. בוודאי שכן. אבל הידיעה שזריקת הנעל עזרה לבנות את מה שאנחנו תמיד טוענים שאנחנו רוצים, התנגדות לא אלימה לאימפריה, מוסיפה קצת פרספקטיבה.
פעילים עיראקים נחטפו/נעצרו באופן קבוע, עונו, הזהירו, איימו ושוחררו. כשתורגם אל-זאידי, אחיו של זורק הנעליים מונטאדהר אל-זאידי, נאסף, עונה ושוחרר, אחיו עודאי אל-זיידי פרסם בפייסבוק: "תורגם הבטיח לי שהוא יוצא להפגנה ביום שישי הקרוב יחד עם בנו הקטן היידר לומר למליקי, 'אם אתה הורג את הגדולים, הקטנים רודפים אחריך!'”.
התעללות בילד? או חינוך ראוי, עדיף בהרבה על אינדוקטרינציה לאלימות? אנחנו לא צריכים למהר לשפוט. אני מעריך שהיו אולי 18 מיליון דיונים בקונגרס האמריקני המקוננים על כישלונם של עיראקים "להתגבר" ולעזור בהרג העיראקים. בקרב הפעילים העיראקים נראה כי הייתה התגברות רבה למען מטרה טובה יותר.
כאשר לתנועה לא אלימה נגד אסד בסוריה עדיין הייתה תקווה, "נוער המהפכה העיראקית הגדולה" כתב ל"המהפכה הסורית ההרואית" והציע תמיכה, עידוד אי אלימות והזהיר מפני שיתוף פעולה. צריך להפריש שנים של תעמולה ניאוקונית אמריקאית להפלה האלימה של ממשלת סוריה, כדי לשמוע את התמיכה הזו במה שהיה.
המכתב גם קורא לסדר יום "לאומי". חלקנו רואים בלאומיות גורם שורש למלחמות ולסנקציות ולהתעללות שיצרו את האסון שקיים כעת בעיראק, בלוב ובארצות משוחררות אחרות. אבל כאן, ככל הנראה, משתמשים ב"לאומי" במשמעות לא מפלג, לא עדתי.
אנחנו מדברים על מדינות עיראק וסוריה כאילו הושמדו, בדיוק כפי שאנו מדברים על עמים ומדינות שונות אחרות, בחזרה לאומות האינדיאנים, שהושמדו. ואנחנו לא טועים. אבל זה לא יכול להישמע נכון באוזניהם של אינדיאנים חיים. אז, עבור עיראקים, נראה שהדיבור על ה"אומה" שלהם הוא גם דרך לדבר על חזרה לשגרה או הכנה לעתיד שלא נקרע על ידי מוצא אתני ומגזריות דתית.
"אלמלא הכיבוש", כתבה נשיאת ארגון חופש האישה בעיראק, ב-2011, "התושבים בעיראק היו מדיחים את סדאם חוסיין דרך המאבקים בכיכר תחריר. אף על פי כן, חיילי ארה"ב מעצימים ומגנים על הסדאמיסטים החדשים של מה שנקרא דמוקרטיה, המדכאים התנגדות באמצעות מעצרים ועינויים".
אידיוטיות "איתנו או נגדנו" לא עובדת בהתבוננות באקטיביזם עיראקי. תסתכל על ארבע הנקודות הללו בהצהרה שהשמיע ביוני 2014 פלאח עלוואן מפדרציה של מועצות העובדים ואיגודי העובדים בעיראק:
"אנחנו דוחים את התערבות ארה"ב ומוחים על נאומו הבלתי הולם של הנשיא אובמה שבו הביע דאגה מנפט ולא מפני אנשים. אנחנו גם עומדים בתוקף נגד ההתערבות החצופה של איראן.
"אנחנו עומדים נגד התערבותם של משטרי המפרץ והמימון שלהם לקבוצות חמושות, במיוחד ערב הסעודית וקטאר.
"אנו דוחים את המדיניות העדתית והריאקציונית של נורי אל-מאלכי.
"אנחנו גם דוחים כנופיות טרור חמושות ושליטת מיליציות במוסול ובערים אחרות. אנו מסכימים ותומכים בדרישותיהם של אנשים בערים אלה נגד אפליה ועדתיות".
אבל, רגע, איך אתה יכול להתנגד לדאעש אחרי שכבר התנגדת להתערבות אמריקאית? האחד הוא השטן והשני המושיע. אתה חייב לבחור . . . אם, כלומר, אתה גר במרחק אלפי קילומטרים, בעל טלוויזיה, ובאמת - בואו נהיה כנים - לא יכול להבחין בתחת מהמרפק. העיראקים בספרו של עיסא מבינים את הסנקציות האמריקאיות, הפלישה, הכיבוש וממשלת הבובות כמי שיצרו את דאעש. ברור שהם קיבלו עזרה מממשלת ארה"ב ככל שהם יכולים לסבול. "אני מהממשלה ואני שומע לעזור" אמור להיות איום מפחיד, לפי מעריציו של רונלד רייגן שמתרעמים על כל מי שמנסה להעניק להם שירותי בריאות או חינוך. למה הם חושבים שהעיראקים והלובים שומעים את המילים האלה של ארה"ב אחרת הם לא מסבירים - ולא באמת חייבים.
עיראק היא עולם אחר, כזה שממשלת ארה"ב תצטרך לעבוד כדי להבין אם אי פעם תנסה להבין אותו. אותו דבר לגבי פעילים אמריקאים. ב כנגד כל הסיכויים, קראתי קריאות ל"תגמול" הממוסגרות כקריאות לשלום ודמוקרטיה. קראתי מפגינים עיראקים שרוצים להבהיר שהמחאות שלהם אינן קשורות רק לנפט, אלא בעיקר על כבוד וחירות. זה מצחיק, אבל אני חושב שכמה מתומכי המלחמה בארה"ב טענו שהמלחמה לא הייתה כולה על נפט מהסיבה הדומה שהיא הייתה על שליטה עולמית, כוח, "אמינות". אף אחד לא רוצה להיות מואשם בחמדנות או בחומרנות; כולם רוצים לעמוד על עקרונות, בין אם העיקרון הזה הוא זכויות אדם או תפיסת כוח סוציופטית.
אבל, כפי שמבהיר ספרו של עיסא, המלחמה וה"נחשול" והשלכותיה היו הרבה על נפט. "הרף" של "חוק הפחמימנים" בעיראק היה בראש סדר העדיפויות של בוש, שנה אחר שנה, והוא מעולם לא עבר בגלל לחץ ציבורי ובגלל פילוגים אתניים. חלוקת אנשים, מסתבר, עשויה להיות דרך טובה יותר להרוג אותם מאשר לגנוב את הנפט שלהם.
קראנו גם על עובדי נפט שמתגאים בשליטה בתעשייה שלהם, למרות היותה - אתם יודעים - תעשייה שהורסת את האקלים של כדור הארץ. כמובן שכולנו עלולים למות ממלחמה לפני שהאקלים יתפוס אותנו, במיוחד אם לא נצליח אפילו להתחיל להבין את המוות והאומללות שהמלחמות שלנו גורמות. קראתי את השורה הזו כנגד כל הסיכויים:
"אחי היה אחד מאלה שנקלטו על ידי הכיבוש האמריקאי".
כן, חשבתי, והשכן שלי, והרבה צופי פוקס ו-CNN. אנשים רבים נפלו על השקרים.
אחר כך קראתי את המשפט הבא והתחלתי להבין מה המשמעות של "נקלט":
"הם לקחו אותו בסביבות 2008, וחקרו אותו במשך שבוע שלם, וחזרו על שאלה אחת שוב ושוב: אתה סוני או שיעי? . . . והוא היה אומר 'אני עיראקי'”.
אני גם מופתע מהמאבקים שמספרים תומכות למען זכויות נשים. הם רואים מאבק רב-דורי ארוך וסבל רב לפניהם. ובכל זאת אנחנו שומעים מעט מאוד מוושינגטון על הצורך לעזור להם. כשזה מגיע להטלת פצצות, נראה שזכויות נשים תמיד נראות כדאגה גדולה. אולם כאשר נשים מתארגנות מאמצים להשיג זכויות ולהתנגד להסרה הרדיקלית של זכויותיהן על ידי הממשלה שלאחר השחרור: רק שתיקה.
