מאת דוד סוונסון, ספטמבר 11, 2018
A דוח חדש על ידי מדיאה בנימין וניקולה דייויס "מתמקדת בחמישה יצרני הנשק הגדולים ביותר בארה"ב - לוקהיד מרטין, בואינג, ריית'און, נורת'רופ גרומן וג'נרל דיינמיקס - והיחסים שלהם עם שלוש מדינות מדכאות: ערב הסעודית, ישראל ומצרים".
זה עשוי להיות גישה מאוד יקר. שלוש המדינות דיווחו על שימוש בנשק מתוצרת ארה"ב מהחברות המפורטות לעיל כדי להרוג, לפגוע ולטראומה של מספר עצום של אנשים חפים מפשע הן במדינות אחרות והן בארצותיהם. ממשלת ארצות הברית פועלת כדי לוודא שמכירות הנשק והספקות יתרחשו, בידיעה טובה מה ייעשה שימוש בנשק, ולעתים קרובות ישתתפו באופן פעיל בהרג כשותפים במלחמה.
בנימין ודייוויס יכלו, כמובן, להתמקד במה שממשלת ארצות הברית עצמה עושה בעצמה בנשק של חברות אלה. אבל אז, מי היה מסוגל להרים את הדו"ח המלא ללא סיוע ממכונות כבדות? וכמה אנשים היו זורקים מחסומים כדי להבין את זה, בצורה של סוס פטריוטי מנופף דגל?
כאשר ארה"ב עושה משהו, זה על פי ההגדרה מקובל, אפילו ראוי להערצה. אבל כאשר ארצות הברית עושה זאת, זה מוצדק לעתים קרובות על ידי תירוץ כי מדינה אחרת ביצעו כמה זעם - בדרך כלל נגד "העם שלה", שהוא כנראה הרבה יותר נורא מאשר נגד אנשים אחרים. לכן, הציבור האמריקני משמש לדיווחים על דברים מהסוג שממשלות מצרים, סעודיה וישראל עושות כצדקות להפצצת אדמות רחוקות.
אין סכנה שארצות הברית תפציץ את צמרתה ואת לקוחותיה, אך יש פוטנציאל למיליוני תומכי מיליטריזם אמריקאים, כולל מיליוני עובדים של סוחרי נשק, לאבד את הקשר של המיליטריזם עם הפטריוטיזם, ולכן ההצדקה של רצח המוני כמו איכשהו טוב או אצילי. רצח המוני זר נוטה להיראות יותר כמו מה זה.
אולי כמה אנשי נשק ימצאו עבודה אחרת. או אולי, כפי מתכוונים המחברים, כמה קרנות יהיה מושקע מאלה המרוויחים ממוות.
