איך בכל זאת נוכל להעמיד פנים שאנחנו למען השלום? תן לי לספור את הדרכים

מאת דוד סוונסון, World BEYOND War, דצמבר 13, 2023

ב-13 בדצמבר ה ניו יורק טיימס מקודם 10 דרכים לשלום בעזה. תהיתי לאן נעלמה העמדת הפנים. אנחנו מלמדים את הילדים שלנו להיות כנים ואחראים, והם צופים ב-COP28 משקר והורס כמו שוטרים 1 עד 27. אנחנו מלמדים אותם לדבר במקום להכות, והם צופים ברצח עם ג'ו מפקח על רצח המוני. האם אנחנו לא קצת יותר מהרגיל בנקודה שבה אנחנו צריכים מהפכה של ערכים או משלוח גדול של זבל סוסים דרגה א'? זה האחרון היה כמובן סביר יותר. הנה זה.

אחת מ-10 הדרכים לשלום - זו של אהוד אולמרט - היא שישראל תשלים את "הקמפיין שלה להרחקת חמאס מהשלטון ולהרוס את יכולת הלחימה שלו" ולאחר מכן תשלח כוחות נאט"ו. מכיוון שזה יתאים בצורה מושלמת לרשימה של 10 דרכים לכאוס אלים, אני מקווה שכאשר ניו יורק טיימס מפרסם אוסף של דרכים למלחמה, זה יאפשר לי לתרום כמה פסקאות על הפסקת הנשק, לממן או להגן על רצח עם ישראלי.

דרך שניה לשלום - זו של דיאנה בוטו - היא לתת לפלסטינים לשלוט בעצמם. ובכן, כמובן, אבל איך הם יכולים לעשות את זה כשהם מתים? האם הם אמורים לעשות זאת בזמן שהפצצות עדיין נופלות, או רק לאחר שהן נעצרות במקרה?

דרך שלישית לשלום - מראג'ה חאלידי - היא מתן סיוע ממשי, מימון למזון ותרופות ושיקום. אכן, זהו שלב 2 הנחוץ בדחיפות. הוא אפילו לא יכול לחכות וצריך ללוות שלב 1 מיידי. אבל האם שלב 1 אינו מפסיק להרוג את כולם? והאם זה לא מחייב שממשלת ארצות הברית (ובמידה פחותה בהרבה כמה ממשלות אחרות) תפסיק לשלוח נשק לישראל ולהפסיק להטיל וטו על רצון העולם באו"ם?

לא לדאוג. דרך רביעית לשלום - מאת ברנרד אבישי ואזדין פישר - מתמקדת בג'ו ביידן. אבל העצה לביידן היא להעמיד פנים שהפלסטינים מכבדים אותו, ולחזור כאילו חדש ומבריק על הרעיון בן הדורות של עצירת ההתנחלויות והשגת . . . חכה לזה . . . פתרון שתי מדינות. והוא צריך לוודא שזה יהיה צבאי בכבדות וליצור "סוג של נאט"ו ערבי".

בינתיים, בדרך חמישית לשלום - מג'רום מ. סגל - יש להפוך את עזה לאומה. אין בזה שום דבר רע במיוחד. אבל כשהנאצים גזלו אנשים במחנות, וממשלת ארה"ב העמידה פנים שהיא לא יכולה לעשות דבר כדי לפנות קורבנות עתידיים - לעולם היה לפחות הגינות שלא להכריז על הדרך להצלתם כדי להפוך את אושוויץ למדינה עצמאית. זה היה דבר נהדר - אל תבינו אותי לא נכון - אבל זו הייתה מדינה מוקפת במדינה המבקשת את חיסול אוכלוסייתה. נראה כי שורש הבעיה הוחמצה.

דרך שישית לשלום - ממאי פונדק ודליה שיינדלין - היא רעיון קצת יותר טוב: פתרון שתי המדינות אבל עם קונפדרציה שהופך אותו קצת לפתרון של מדינה אחת. אבל אין מה להפסיק את הרצח ההמוני או לגרום לפתרון הזה לקרות.

בנתיב השביעי לשלום - של סולימאן חטיב ואבנר ווישניצר - פרויקטים צריכים לקרב ישראלים ופלסטינים לפתח תרבות של שלום. כן. בהחלט. אבל הפלסטינים צריכים להיות בחיים לכבוד האירוע. כל ישראלי אמיץ מספיק להיכנס לעזה ולהכריז על פגישה לפיתוח תרבות שלום הוא אמיץ מספיק לשכב מול הפתח הבא שנתניהו צריך לעבור. אני חושב שברור מה נחוץ יותר כרגע.

דרך שמינית לשלום - מלימור יהודה, עומר מ. דג'אני וג'ון מקגרי - תעמיד את האו"ם בראשות, וכך גם נתיב תשיעי מאמה בפט ואדם דיי. אבל למה לדמיין את האו"ם - לאחר המלחמה - עושה משהו שהוא מעולם לא עשה כאשר האו"ם צריך נואשות לבטל את הווטו ולפעול לסיום ההרג, ועד כה הוכיח שהוא לא מסוגל אפילו לזה?

נתיב עשירי לשלום - מפיטר ביינארט - אומר בעצם שישראל צריכה להפסיק את הטבח ולהתייחס לפשעים של 7 באוקטובר כאל פשעים ולא תירוצים לפשעים גדולים יותר, לשחרר אסירים ולאפשר שלטון עצמי. "האם ממשלת בנימין נתניהו תעשה משהו מכל זה? אין סיכוי. אבל סקרים מראים שמפלגת הליכוד שלו עלולה לסבול מקריסה היסטורית כשהישראלים יצביעו בפעם הבאה. ממשל ביידן צריך להבהיר שהיחסים של אמריקה עם ישראל יהיו תלויים בכך שהממשלה הבאה שלה תלך לדרך אחרת". אבל איך ביידן יכול להבהיר דבר כזה תוך כדי משלוח על אינסוף נשק, דוחף תעמולה גרוטסקית ומטיל וטו על כל אחריות לגופים בינלאומיים? הוא לא יכול.

אני נזכר בחבר הנהלת בית הספר כאן בווירג'יניה שרצה לאשר הכרה ביום השלום הבינלאומי כל עוד ניתן היה להבהיר שהוא לא נגד מלחמות. כולם בעד שלום, מאנשי הבה-נעשה-חברים ועד אנשי הנשלחים בנאט"ו. אבל אף אחד לא רוצה להיות נגד מלחמה. מתוך 10 אלה, רק ביינארט אומר לסיים את זה. כמובן, חלק מהמחברים הללו מתנגדים למעשה למלחמה. אבל זה לא עושה את זה לתוך ניו יורק טיימס' מדריך מקיף להשגת שלום, שכמעט כולו פשוט מניח שהשלום יגיע, ורובו הוא תוכניות מעט ראשיות מה לעשות לאחר מכן.

יש לי עשרה רעיונות טובים יותר:

1. צעדות גדולות בהרבה, עצרות, הפגנות, הפגנות, הטלת כרזה.
2. חסימה לא אלימה יותר של נמלים, רכבות, דלתות מפעלים ושל כל מה שצריך כדי להביא את הנשק לזירת הרצח.
3. עוד שיבוש שידורי תקשורת, סמינרים של מיכלי סירחון, ארוחות ערב ממלכתיות ומפגשי רווחים.
4. לחץ נוסף על מוסדות חינוך, מבתי ספר יסודיים ועד אוניברסיטאות, למצוא את האומץ עכשיו שאפילו ספרי ילדים יחגגו לאחרים שיש להם עשרות שנים מהיום אם אנחנו עדיין כאן.
5. עוד שיתוף, הפצה, שידור והדגשה של הסרטונים, התמונות והקולות מקינות רהוטות ועד צרחות חסרות ביטוי שהגיעו מאתר רצח העם.
6. לחץ מאורגן על כל ממשלה על פני כדור הארץ ללכת למעשה מעבר להעיר שרצח עם מתנהל ולהפעיל את אמנת רצח העם בבית הדין הבינלאומי לצדק.
7. לחץ על כל אומה על פני כדור הארץ לעסוק ב-BDS ולהרחיב אותו כך שיכלול את ישראל וארצות הברית.
8. נכונות אסטרטגית חכמה לא לתמוך בטיפשות באלימות, ולא להשתמש בצורה נגדית באף מילה שתומכי רצח עם יתקשו להבינה לא נכון או להעמיד פנים שהם לא מבינים כמי שתומכים בסוגי הדברים שהם תומכים בהם.
9. העברת מסרים אסטרטגיים חכמים וחינוך על הצורך לבטל כל מלחמה וכל מיליטריזם, לא רק מלחמה אחת בפרט, אם נוכל לטפל במשברים הלא אופציונליים ש-COP28 מתיימרת להיות לוקחת על עצמה בצורה כל כך אבסורדית.
10. שלח את זה ל- ניו יורק טיימס.