מעזה — למישהו אכפת מאיתנו?

מאת אן רייט

בעוד סירות הנשים לעזה מתכוננות לאתגר בספטמבר את המצור הישראלי הבלתי חוקי על עזה, גרטה ברלין, מייסדת שותפה של תנועת עזה חופשית, מזכירה לנו את השמחה של תושבי עזה כשהסירות הבינלאומיות הראשונות מזה 40 שנה הגיעו נמל העיר עזה ב-2008.

עם כל הטרגדיה שאופפת את עזה, כולל 50 התקיפות הצבאיות הישראליות על עזה בסוף השבוע הזה, עלינו לזכור את ההתרגשות של תושבי עזה שהם לא נשכחו באותו יום ב-2008.

לא רק סירות של תנועת עזה החופשית הפליגו ארבע פעמים נוספות בהצלחה לתוך עזה, אלא שיירות ביבשה בשם "ויוה פלסטין" נסעו מאירופה לעזה דרך הגבול עם מצרים ומשטי החירות הבינלאומיים של עזה הפליגו ב-2010, 2011 ו-2015 ויחידים. סירות הפליגו ב-2009, 2011 ו-2012.

סירות הנשים לעזה יפליגו באמצע ספטמבר כדי לאתגר שוב את המצור הימי הישראלי על עזה ולהוכיח שאכן אכפת לנו מתושבי עזה.

גמאל אל עטר,

אוגוסט, 2008, עזה

השמש זרחה ב-23 באוגוסט 2008, וכולם בעזה התעוררו כדי להתכונן ליום ה-D. זה היום בו כולם מחכים בעזה זמן רב; יום אחד נרגיש שיש אנשים בעולם שדואגים לסבל שלנו. יום שבו נרגיש שאנחנו שייכים למין האנושי, ואחינו ואחיותינו באנושות דואגים למאבקים היומיומיים שלנו. צופים מקבוצות צופים שונות נרשמו להיות בוועדת קבלת הפנים של סירות הדייגים. אז פנינו ישירות לנמל הראשי של עזה בשעה 08:00, ויחד עם שוטרים שנמצאים שם כדי לאבטח את ההמונים, עלינו על הסירות והתחלנו בטיול לים הפתוח.

שעות של המתנה בסירות גרמו לכולם למחלת ים, ועד הצהריים, רוב התקווה שלנו עפה עם הרוח. נראה היה ששתי הסירות לא מגיעות. היינו דפוקים. כל החלומות והתחושות שיש מי שדאג לנו הלכו והצטמצמו ככל שהזמן עבר. ג'מאל אל חודרי (מתאם הקמפיין) דיבר במסיבת עיתונאים שהסירות הלכו לאיבוד ותירוץ. אני ושאר הצופים בעזה לא רצינו להקשיב לתירוצים. תושבי עזה רצו אותם כאן עכשיו.

החיוכים שהיו על כל פנים עד הבוקר, האנשים הצוהלים בנמל שמחכים עם הזריחה והתקווה לראות מישהו שידאג לנו השתנו לאכזבה עצומה. בצהריים, כמעט כולם עזבו את הנמל וחזרו הביתה.

לאף אחד לא אכפת מעזה

בדרך חזרה הביתה ראיתי את עזה נראית חשוכה מתמיד, ודמעה קטנה נמלטה לי מהעין. "זה נראה כאילו אין מי שדואג לנו", אמר לי צופי. פתחתי את פי כדי לומר לו שזה לא נכון, אבל לא מצאתי מילה לומר.

בדיוק כמו כל הצופים, הלכתי הביתה, התקלחתי וניסיתי לנוח אחרי יום ארוך בשמש כבדה. כולנו היינו חולי ים וחולים גם בליבנו. שכבתי על מיטתי לישון ושוכחת את המין האנושי. הנחתי את ראשי על הכרית וחשבתי. "אנחנו לבד, ולאף אחד לא אכפת."

אבל סירות מגיעות

ואז אמא שלי הגיעה לחדר שלי עם חיוך על הפנים, "ג'מאל, הסירות נראות בטלוויזיה." אמרה אמא. אז קפצתי מהמיטה שלי ושאלתי אותה, "מתי?" היא אמרה, "זה רק חדשות מרעישות". אני לא זוכר איך, מתי ולמה מצאתי את עצמי באוטובוס חוזר לנמל עם הצופים. אני לא זוכר איך הצלחנו להיות ביחד שוב בנסיעה לנמל עזה. כולנו קפצנו על סיפון סירות דיג שונות ושוב הפלגנו לים הפתוח.

שם, באופק, ראיתי שלושה אלמנטים: שקיעה יפה, ה-SS חוֹפֶשׁ, וה-SS לשחרר את עזה. בצד המזרחי של הנמל התאספו עוד ועוד אנשים מעזה. הפעם, פניהם המאוכזבות לא היו שם. יכולנו לשמוע את האנשים צוחקים גבוה ומאושרים כשהם מתאמצים לראות את הסירות.

תוך כמה דקות, אלה מאיתנו על סירות הדייג התקרבו אל ה לשחרר את עזה, וראיתי את דגל השלום מתנתק, ומריה דל מאר פרננדס מניפה דגל פלסטין וצועקת. פתאום ראיתי ילדים רבים מורידים את החולצות שלהם וקופצים לים, שוחים אל הים לשחרר את עזה. הסירה הקטנה שלי קירבה אותי אל הסירות, וכאשר רגלי נגעו בסיפון, זה גרם לי להלם. מוחי התפוצץ כששכחתי כל סבל שהיה לי בחיי תחת המצור של ישראל. עברתי למישהו שהיה כל כך רגוע וקצת רחוק מכל התקשורת.

"היי, ברוכים הבאים לעזה." אמרתי בחיוך.

המשכתי לחזור על המילים האלה ולהיות שמח יותר עם כל לחיצת יד. בצד הבקתה ראיתי בחור שרירי עם קעקועים על הידיים וכובע יפה. ''האם הוא הקפטן?'' תהיתי. אחרי שלחצתי את ידו המשכתי לדבר איתו, ותוך רגעים הפכנו לחברים. הוא היה הבחור האיטלקי הנחמד הזה שעזב את איטליה בחיפוש אחר צדק ואמת ששמו היה ויטוריו אוטופיה אריגוני. חלקתי איתו את הדגל הפלסטיני, והתחלנו לנופף לתקשורת ולעשרות אלפי האנשים שבאו לראות את הסירות בנמל הקטן שלנו.

לתקופה קצרה הקיפו הסירות את הנמל; אז הגיע הזמן לפנות את הסירות ולברך את האורחים שלנו ביבשה בעזה. אנחנו הצופים עמדנו בתור והצדיעו לפלסטינים החדשים שהגיעו מרחבי הגלובוס במסר אחד, "הישאר אנושי".

לעולם לא אשכח את כל הידיים הקטנות והגדולות שיצאו מההמונים ללחוץ ידיים עם הפעילים. אני לא יכול לשכוח כמה שזופים היו האנשים אחרי אותו יום המתנה ארוך מאוד בנמל, אבל גם אני לא יכול לשכוח את הרוח בקהל אחרי שהגיבורים האלה נחתו על החוף. אני זוכר שהלכתי הביתה באותו יום עם סוללה טעונה לחיים ותקווה.

הסירות הביאו תקווה

שתי הסירות לא בהכרח הביאו אספקה ​​לתושבי עזה, אבל הם הביאו מה שחשוב יותר, הם הביאו מספיק תקווה ליותר מ-1.5 מיליון אנשים שחיים תחת המצור שיום אחד נהיה חופשיים.

סירת נשים לעזה להפליג

סירות הנשים לעזה יפליגו באמצע ספטמבר כדי לקרוא תיגר על המצור הימי הישראלי על עזה ולהפגין שאנחנו כן דואגים לתושבי עזה.