חייתי בעיראק במהלך הפצצת ההלם והיראה ב-2003. ב-1 באפריל, כשבועיים לאחר ההפצצה מהאוויר, רופאה רפואית שהייתה אחת מחברותי לצוות השלום דחקה בי ללכת איתה לבית החולים אל קינדי בבגדד, שם ידעה שהיא יכולה לעזור. ללא הכשרה רפואית, ניסיתי להיות לא פולשני, כשמשפחות מיהרו לבית החולים כשהן נושאות את יקיריהם פצועים. בשלב מסוים, אישה שישבה לידי התחילה לבכות ללא שליטה. "איך אני אומר לו?" שאלה, באנגלית רצוצה. "מה אמרתי?" היא הייתה ג'מלה עבאס, דודתו של בחור צעיר בשם עלי. מוקדם בבוקר ב-31 במרץ, מטוסי מלחמה אמריקאים ירו על בית משפחתה, בזמן שהיא לבדה מכל משפחתה הייתה בחוץ. ג'מלה בכתה כשחיפשה מילים לספר לעלי שהמנתחים קטעו את שתי זרועותיו שנפגעו קשות, קרוב לכתפיו. יתרה מכך, היא תצטרך לומר לו שכעת היא קרובת משפחתו היחידה שנותרה בחיים.

עד מהרה שמעתי איך התנהלה השיחה הזו. דווח לי שכאשר לעלי, בן 12, נודע שהוא איבד את שתי זרועותיו, הוא הגיב בשאלה "האם אני תמיד אהיה ככה?"

כשחזרתי למלון אל פאנאר, התחבאתי בחדרי. דמעות זועמות זלגו. אני זוכרת שחבטתי בכרית ושאלתי "האם תמיד נהיה ככה?"

דיוויד סוונסון מזכיר לי להסתכל על ההישגים המדהימים של האנושות בהתנגדות למלחמה, בבחירת האלטרנטיבות שעדיין לא הראינו את מלוא כוחנו לממש.
לפני מאה שנים, יוג'ין דבס פעל ללא לאות בארה"ב לבניית חברה טובה יותר, שבה צדק ושוויון ינצחו ואנשים רגילים לא יישלחו עוד להילחם במלחמות בשם האליטות הרודניות. מ-1900 עד 1920 התמודד דבס לנשיאות בכל אחת מחמש בחירות. הוא ניהל את מסע הבחירות שלו ב-1920 מתוך הכלא באטלנטה, שאליו הוא נידון בגין המרדה על שדיבר נמרצות נגד כניסת ארה"ב למלחמת העולם הראשונה. דבס הבחין בכך שמלחמות לאורך ההיסטוריה תמיד נלחמו למטרות כיבוש וביזה. בין כיתת האמן המכריזה מלחמות לבין הכפופים הנלחמים בקרבות. "לכיתת המאסטר היה הכל להרוויח ואין מה להפסיד", אמר דבס בנאום שבגינו נכלא, "בעוד לכיתה הנושא לא היה מה להרוויח והכל להפסיד - במיוחד את חייהם".

דבס קיווה ליצור הלך רוח ברחבי ציבור הבוחרים האמריקאי שעמד בתעמולה ודחה מלחמה. זה היה תהליך לא קל. כפי שכותב היסטוריון עבודה, "ללא פרסומי רדיו וטלוויזיה, ועם מעט סיקור אוהד של מטרות פרוגרסיביות של צד שלישי, לא הייתה ברירה אלא לנסוע ללא הרף, עיר אחת או עצירת משרוקית בכל פעם, בחום צורב או בהקהה. קר, לפני המונים גדולים או קטנים, בכל אולם, פארק או תחנת רכבת שבה ניתן היה להרכיב קהל."

הוא לא מנע את כניסת ארה"ב למלחמת העולם הראשונה, אבל סוונסון מספר לנו בספרו מ-2011, When the World Outlawed War, הגיעה נקודה בהיסטוריה של ארה"ב, ב-1928, שבה האליטות העשירות החליטו שזה בעצמן הנאור. אינטרס לנהל משא ומתן על הסכם קלוג-בריאנד, שנועד למנוע מלחמות עתידיות, ולמנוע ממשלות ארה"ב עתידיות לחפש מלחמה. סוונסון מעודד אותנו ללמוד ולהתבסס על רגעים בהיסטוריה שבהם המלחמה נדחתה, ולסרב לומר לעצמנו שמלחמה היא בלתי נמנעת.

אין ספק שעלינו להצטרף לסוונסון בהכרה באתגרים העצומים העומדים בפנינו בקמפיין להימנעות ממלחמה, או לביטולה. הוא כותב: "בנוסף להיות שקועים בתפיסת עולם כוזבת של הבלתי נמנעת של מלחמה, אנשים בארה"ב מתמודדים עם בחירות מושחתות, תקשורת שותפה, חינוך עלוב, תעמולה חלקה, בידור ערמומי ומכונת מלחמה קבועה ענקית המוצגת בצורה שקרית תוכנית כלכלית הכרחית שאי אפשר לפרק". סוונסון מסרב להירתע מאתגרים גדולים. חיים אתיים הם אתגר יוצא דופן, וכוללים אתגרים פחותים, כמו דמוקרטיזציה של החברות שלנו. חלק מהאתגר הוא להכיר בכנות בקושי שלו: לראות בבהירות את הכוחות שהופכים את הסבירות למלחמה בזמננו ובמקום שלנו, אבל סוונסון מסרב לסווג את הכוחות האלה כמכשולים בלתי עבירים.

לפני כמה שנים שמעתי פעם נוספת על אחיינה של ג'מלה עבאס, עלי. עכשיו הוא היה בן 16, גר בלונדון, שם ראיין אותו כתב של BBC. עלי הפך לאמן מוכשר, השתמש בהונותיו כדי להחזיק מברשת צבע. הוא גם למד להאכיל את עצמו באמצעות רגליו. "עלי," שאל המראיין, "מה תרצה להיות כשתהיה גדול?" באנגלית מושלמת, עלי ענה, "אני לא בטוח. אבל הייתי רוצה לפעול למען השלום". דיוויד סוונסון מזכיר לנו שלא תמיד נהיה ככה. נתעלה בדרכים שאיננו יכולים עדיין לדמיין כראוי, באמצעות הנחישות להתעלות מעל חוסר היכולות שלנו ולהשיג את מטרותינו עלי אדמות. ברור שהסיפור של עלי הוא לא סיפור להרגיש טוב. האנושות הפסידה כל כך הרבה במלחמה ומה שנראה לעתים קרובות כל כך חוסר יכולתה לשלום הוא כמו העיוות הקשה ביותר. איננו יודעים כיצד נגלה כיצד לפעול כדי להתעלות מעל העיוותים הללו. אנו לומדים מהעבר, אנו שומרים את עינינו על המטרה שלנו, אנו מתאבלים במלואם על אובדנו, ומצפים להיות מופתעים מפירות העבודה החרוצה והתשוקה לשמור על האנושות בחיים, ולעזור לה ליצור מחדש.

אם דוד צודק, אם האנושות תשרוד, המלחמה עצמה תלך בדרך של דו-קרב מוות ורצח תינוקות, עבודת ילדים ועבדות ממוסדת. אולי מתישהו, מעבר להיותו בלתי חוקי, הוא אפילו יחוסל. המאבקים האחרים שלנו למען הצדק, נגד מלחמתם האטית של עשירים נגד עניים, נגד ההקרבה האנושית של עונש מוות, נגד העריצות שהפחד ממלחמה כל כך מחזק, מזינים את המאבק הזה. התנועות המאורגנות שלנו הפועלות למען מטרות אלו ועוד אינספור גורמים אחרים הן בעצמן מודלים של שלום, של תיאום, פירוק של בידוד ושל קונפליקט באחוות יצירתית, סוף המלחמה שנעשה, בטלאים, כבר גלוי.

בשיקגו, שבה אני גר, נערכת אקסטרווגנזת קיץ שנתית על שפת האגם מאז שאני זוכר את עצמי. הוא נקרא "מופע האוויר והמים", והוא צמח בעשור האחרון למופע ענק של כוח צבאי ולאירוע גיוס משמעותי. לפני המופע הגדול, חיל האוויר היה מתאמן בתמרונים צבאיים והיינו שומעים בומים קוליים לאורך שבוע של הכנה. האירוע ימשוך מיליוני אנשים, ובתוך אווירת פיקניק, הפוטנציאל הצבאי האמריקני להשמיד ולפגוע באנשים אחרים הוצג כסט של הרפתקאות הרואיות ומנצחות.
בקיץ 2013, הגיעה אלי השמועה באפגניסטן שתוכנית האוויר והמים התרחשה אבל שהצבא האמריקני הוא "אין הופעה".

ידידי שון סידר כניסה לפארק לאירועים השנתיים הקודמים במחאת סולו, ועודד את המשתתפים בעליזות "להנות מהמופע" על אחת כמה וכמה בגלל המחיר המדהים שלה עבורם בכספי מס, בחיים וביציבות עולמית וחופש פוליטי הפסיד למיליטריזציה אימפריאלית. להוט להכיר בדחף האנושי להתפעל מהמחזה המרשים ומההישג הטכני המוצג, הוא היה מתעקש על המטוסים, ובנימה ידידותית ככל האפשר, "הם נראים הרבה יותר מגניבים כשהם לא מפציצים אותך!" השנה הוא ציפה לקהל קטן יותר, לאחר ששמע (אם כי כנראה עסוק מדי בהרכבת כמה אלפי העלונים שלו כדי לחקור מקרוב את האירוע המסוים של השנה) שמספר פעולות צבאיות בוטלו. "מאתיים עלונים מאוחר יותר, גיליתי שזה בגלל שהצבא חזר בו!" הוא כתב לי ביום עצמו: "הם לא היו שם _בכלל_ מלבד כמה אוהלים מטופשים של חיל האוויר שכן מצאתי כשרכבתי על אופניים בחיפוש אחר תחנות גיוס. פתאום הבנתי למה לא שמעתי שום בום קולי לקראת סוף השבוע”. (תמיד התלוננתי בפני שון על הייסורים השנתיים של האזנה לחזרות של המטוסים האלה לתוכנית) "שמחתי מדי מכדי להיבהל מהטמטום שלי, הנחתי את העלונים שלי ורכבתי על אופניים בשמחה לאורך האירוע. זה היה בוקר מקסים, ושמי שיקגו נרפאו!"

חוסר היכולות שלנו הוא אף פעם לא כל הסיפור; הניצחונות שלנו מגיעים בדרכים מצטברות קטנות שמפתיעות אותנו. תנועה של מיליונים קמה למחות על מלחמה, שתחילתה מתעכבת, השפעתה פוחתת, בכמה חודשים או שנים, בכמה חיים שלא אבדו מעולם, בכמה איברים שמעולם לא נקרעו מגופם של ילדים? באיזו מידה מוסחת דעתם האכזרית של יוצרי המלחמה על ידי הצורך להגן על התוכניות הקטלניות הנוכחיות שלהם, כמה פגעים חדשים, הודות להתנגדות שלנו, הם לעולם לא יכלו להרות? בכמה גורמים ימשיכו ההפגנות שלנו נגד המלחמה, עם כישלונות, לצמוח במהלך השנים? באיזו מידה תתעורר האנושות של שכנינו, לאיזו רמה תועלה המודעות שלהם, עד כמה הם ילמדו להיות קשורים בקהילה במאמצים המשותפים שלנו לאתגר ולהתנגד למלחמה? כמובן שאנחנו לא יכולים לדעת.

מה שאנחנו יודעים זה שלא תמיד נהיה ככה. מלחמה עלולה להכחיד אותנו לחלוטין, ואם לא מבוקרת, ללא עוררין, היא מראה כל פוטנציאל לעשות זאת. אבל המלחמה לא עוד של דיוויד סוונסון מדמיינת תקופה שבה עבאס עלי בעולם מפגינים את האומץ העצום שלהם בעולם שביטל את המלחמה, שבו אף אחד לא צריך לחיות מחדש את הטרגדיות שלהם בידי מדינות משתוללות, שבו אנו חוגגים את פטירתה של מִלחָמָה. מעבר לכך הוא צופה תקופה שבה האנושות מצאה את המטרה האמיתית, המשמעות והקהילה של קריאתה לסיים את המלחמה ביחד, לחיות את האתגר שהוא החלפת מלחמה בשלום, גילוי חיי התנגדות ופעילות אנושית באמת. במקום להאדיר את החיילים החמושים כגיבורים, הבה נעריך ילד שנעשה חסר זרועות על ידי פצצה אמריקאית, שחייב לדעת כי מעט אי-יכולות הם תירוץ לחוסר מעש, שמה אפשרי או לא משתנה, ומי, למרות כל מה שעשינו לו, עדיין מתכוון בנחישות לפעול למען השלום.
-קאתי קלי