מאת רוברט קוהלר
כשהחלטת חבר המושבעים הגדול אם להגיש כתב אישום או לא להפליל את השוטר של פרגוסון, דארן ווילסון, התגלגלה, מושל מיזורי ג'יי ניקסון אמר לכתב טלוויזיה "הוא מתכונן לשלום ולמלחמה".
מה שהמושל עשה, בחוסר הוודאות המתוח שקדמה להחלטה, היה להכריז מראש על מצב חירום ולהפעיל את המשמר הלאומי של מיזורי כדי לעזור להכיל את האפשרות של הפגנות אלימות נגד המשטרה. הוא גם מינה 16 אנשים, כולל כמה מהמפגינים, ל"ועדת פרגוסון" שנוצרה לאחרונה כדי להמליץ על פתרונות לבעיות הגזעיות הפוקדות את אותה קהילה, שהריגתו של מייקל בראון באוגוסט האחרון הבהירה באופן בלתי נמנע.
בינתיים, מכירות הנשק בחנויות המקומיות עוברות דרך הגג והקלאן המקומי מתרגש ומפיץ עלונים המזהירים את המפגינים שהם העירו ענק ישן.
אמריקה, אמריקה. . .
לפני שנמשיך הלאה, בוא נעיר מעט את איינשטיין: "איננו יכולים לפתור את הבעיות שלנו באותה רמת חשיבה שיצרה אותן."
רמת החשיבה הזו - הקונצנזוס הפוליטי, השלטוני והתקשורתי של מי אנחנו - היא עיוורת וחרשת להיסטוריה וננעלת בחשיבה של אנחנו-מול-הם. אבטחה, בין אם מקומית או בינלאומית, היא משחק נגד אויבים משוערים, ולעתים קרובות מספיק, מדומים. לפיכך, לפני החלטת המושל להזעיק את המשמר, ה-FBI הוציא עלון מודיעיני שהזהיר גורמים מקומיים כי "הכרזה על החלטת חבר המושבעים הגדול... ככל הנראה תנוצל על ידי כמה אנשים כדי להצדיק איומים והתקפות נגד גורמי אכיפת חוק וגורמים קריטיים. תשתית", על פי ה וושינגטון פוסט.
אם שום דבר אחר, סוג זה של תודעה נשאר לחלוטין לא מודעת לתרומתה שלה לצרות. כאשר אכיפת החוק מעלה את רמת הסמכותיות הצבאית שלה, היא מעוררת את הגורמים המועדים לראות בה את האויב ומחפשות את השפלתו ותבוסתו. זה חלק קטן מהמפגינים, אבל לא משנה. היערכות למלחמה מחייבת, קודם כל, פישוט יתר של ההקשר החברתי שבו פועלים המכינים. ברגע שזה מושג, האזהרות הופכות לנבואות שמגשימות את עצמן.
במילים אחרות, מה שחשוב הוא שיש "אויב" בחוץ. ההכנה בעצם יוצרת את האויב, במיוחד כאשר חוסר איזון הכוחות הוא עצום, למשל: שלטון פדרלי, מדינתי ומקומי, בתוספת אולי חצי מהאוכלוסייה הכללית, לעומת תושבי קהילה מבולבלים, עניים.
מה שלא משנה הוא שהמפגינים רוצים שינוי עמוק ולא אלים, לא תירוץ לזרוק חנויות נוחות מקומיות. למשל, ה לא לירות בקואליציה, שנוצרה בעקבות הירי של מייקל בראון ותיאמה מאז את מאמצי המחאה, פרסמה לאחרונה 19 "כללי התקשרות" לקראת פסק הדין הגדול של חבר המושבעים. כלל לא. 1: "העדיפות הראשונה תהיה שמירה על חיי אדם."
כללים נוספים כוללים: "יש לעשות כל ניסיון לתקשר עם מפגינים כדי להגיע להסכמות 'שכל ישר' המבוססים על פרוטוקולים אלה, הן מבעוד מועד והן בזירת ההפגנות".
וגם: "המשטרה תקבל הוראה לספק כל קו רוחב כדי לאפשר התכנסות וביטוי חופשיים, תוך התייחסות למפגינים כאזרחים ולא כאל 'לוחמי אויב'".
לכל הפחות, מה שאנחנו לא צריכים, בעקבות העוול הנורא של הרג של בן 18, הוא פשטנות יתר מזלזלת של תגובת הקהילה כלפיו. מהצד השני של הנושא, אנחנו צריכים לאין שיעור מכתב אישום ובסופו של דבר הרשעה ועונש של השוטר שעשה זאת. כלומר, מה שחשוב כאן הוא לא תיקון האשמה האישית (או היעדרה), אלא ההכרה בעוול מערכתי והיסטורי בעל פרופורציות מונומנטליות ולבסוף, סוף סוף - מומנטום של ריפוי חברתי שלא נגמר. בטרם עת.
ארצות הברית של אמריקה היא אומה המושתתת על עבדות וכיבוש וטבח של העמים הילידים בדרכה. זו גם דמוקרטיה, בערך - במקור לבעלי נכסים לבנים וגברים - אשר, במשך מאתיים פלוס, הרחיבה את ההכרה שלה במי מתאים כבן אדם ומי, לפיכך, יכול להיות שותף מלא בתהליך הפוליטי. תחושת החריגות של המדינה עולה בפער גדול על הטוב שהביאה לעולם.
נו טוב. זה לא תירוץ להפסיק לנסות. האפשרות של מי שאנחנו יכולים להיות - עם מרפא ומקושר, כוח שלא יסולא בפז לישועה עולמית - שווה את המאמץ האינסופי שלנו לממש. ואולי לוועדת פרגוסון יש יותר מאשר תרומה סתמית לתרום להישג כזה.
מה שאני יודע זה שאנחנו לא יכולים להגדיר את השבר החברתי שלנו במונחים של בחורים טובים ורעים, וזה תמיד כל כך מפתה. אלכסיס מדריגל, כותב באוגוסט האחרון ב האוקיינוס האטלנטי לגבי מרכז השוויון במשטרה של UCLA, שחקר התנהגות משטרתית ופער גזעי בעשרות מחלקות משטרה בארה"ב, עשה תצפית מעניינת לשם כך:
"כשעובדים ממרכז השוויון במשטרה נכנסים למחלקה במשטרה, הם מדברים עם סנגורי הקהילה, שוטרים ואנשי העיר - כולם מספקים מידע חשוב על התנהגויות אכיפת החוק. מה שהם מוצאים זה קהילות שבמשך דורות הרגישו כאילו לא שוטרים אותן אלא כובשות אותן. ועדיין, במקביל, הם מוצאים את 'הרוב המכריע' של השוטרים והמנהלים שמנסים לעשות את הדבר הנכון".
"רמת החשיבה" שגרמה לנזק לאין שיעור בגבולות הלאומיים שלנו ומחוצה להם - שהרגה את מייקל בראון - מתחילה בהרשעה שהאויב נמצא בחוץ, מחכה לתפוס אותנו. אם היה לנו את האומץ להסתכל מעבר לפחד הזה, מה שהיינו רואים, אולי, אינו אויב אלא מישהו שכמעט ואינו ניתן להבחנה מעצמנו.
רוברט קוהלר הוא עטורת הפרסים, עיתונאי בשיקגו מבוסס וסופר מאוגדת ארצית. הספר שלו, אומץ גדל חזק על הפצע (Xenos הקש), הוא עדיין זמין. פנה אליו ב koehlercw@gmail.com או לבקר באתר האינטרנט שלו commonwonders.com.
© 2014 TRIBUNE CONTENT AGENCY, INC.
