מאת קאתי קלי
"עכשיו בואו נתחיל. כעת הבה נקדיש את עצמנו מחדש למאבק הארוך והמר, אך היפה, למען עולם חדש... האם נגיד שהסיכויים גדולים מדי? … המאבק קשה מדי? ... ואנחנו שולחים את חרטותינו העמוקות ביותר? או האם יהיה מסר אחר - של געגוע, של תקווה, של סולידריות... הבחירה היא שלנו, ולמרות שאנו מעדיפים זאת אחרת, עלינו לבחור ברגע מכריע זה של ההיסטוריה האנושית."
- ד"ר מרטין לותר קינג, "מעבר לווייטנאם"
קאבול - ביליתי בוקר רגוע להפליא כאן בקאבול, בהאזנה לשירי ציפורים ולקריאה והתגובה בין אמהות לילדיהן בבתים שכנים, כאשר משפחות מתעוררות ומכינות את ילדיהן לבית הספר. מאיה אוונס ואני הגענו לכאן אתמול, ובדיוק מתמקמים במגורים הקהילתיים של המארחים הצעירים שלנו, מתנדבי שלום אפגניים (APVs). אמש הם סיפרו לנו על האירועים הצורמים והמפחידים שסימנו את החודשים האחרונים לחייהם בקאבול.
הם תיארו כיצד הרגישו כאשר פיצוצי מטען, בקרבת מקום, העירו אותם בכמה בקרים. חלקם אמרו שהם הרגישו כמעט מזועזעים בעצמם כשגילו יום אחד לאחרונה שגנבים שדדו את ביתם. הם שיתפו את תחושות הבהלה העזה שלהם בהצהרה של איש מלחמה ידוע לשמצה בגנות הפגנת זכויות אדם שבה השתתפו כמה מחברי הקהילה. והאימה שלהם כשכמה שבועות לאחר מכן, בקאבול, אישה צעירה, חוקר אסלאמי בשם פרחונדה, הואשמה כוזבת בוויכוח רחוב בחילול הקוראן, ולאחר מכן, לאישורו הקולני של המון תזזית של אולי אלפיים גברים, חברי ההמון, בשיתוף פעולה משטרתי לכאורה, הכו אותה למוות. החברים הצעירים שלנו ממיינים בשקט את רגשותיהם מול אלימות בלתי נמנעת ולעתים קרובות מכריעה.
חשבתי איך לשלב את הסיפורים שלהם בקורס שהתכוננתי אליו בית ספר מקוון בינלאומי שמתכוון לעזור להעלות את התודעה בקרב אנשים, מעבר לגבולות ולשתף את התוצאות. אני מקווה שבית הספר יעזור לפתח תנועות המוקדשות לחיים פשוטים, שיתוף רדיקלי, שירות, ועבור רבים, פעולה ישירה לא אלימה למען סיום מלחמות ועוולות.
בעיקרו של דבר, כאשר חברי קולות הולכים לקאבול, "העבודה" שלנו היא להקשיב וללמוד מהמארחים שלנו ולקחת בחזרה את סיפורי המלחמה שלהם לאדמות השלוות יחסית שמעשיהם הביאו את המלחמה הזו עליהם. לפני שבכלל עזבנו, החדשות מאפגניסטן כבר היו די קודרות. כמה עשרות בני אדם נהרגו בקרבות בין קבוצות חמושות. התקפת מלון בקאבול על אנשי עסקים בינלאומיים שבוע קודם לכן. כתבנו לחברינו ברצינות הצעה של הרגע האחרון להתרחק, בתקווה שלא נהפוך אותם למטרות האלימות. "בואו בבקשה", כתבו לנו חברינו. אז אנחנו כאן.
הנוכחות המערבית באפגניסטן כבר גרמה להרס, סבל ואובדן שלא ניתן לחשב. לאחרונה שיחרר רופאים לאחריות חברתית חישוב שמאז 2001 בעיראק ובאפגניסטן, מלחמות ארה"ב הרגו לפחות 1.3 מיליון ואולי יותר מ-2 מיליון אזרחים.
הדו"ח מטיל דופי באליטות הפוליטיות בארה"ב על שייחסו אלימות מתמשכת באפגניסטן ובעיראק לסוגים שונים של סכסוכים פנימיים "כאילו התחייה והאכזריות של סכסוכים כאלה אינם קשורים לערעור היציבות שנגרם על ידי עשרות שנים של התערבות צבאית".
חברינו הצעירים שרדו את פגעי המלחמה, וכל אחד מהם נאבק בטראומה, כפי ששרדו לפניהם הוריהם וסבו. כשהלכנו איתם לבקר במחנות פליטים מחוץ לקאבול, כמה מהם סיפרו על חוויותיהם בילדותם, ברחו כשהכפרים שלהם הותקפו או נכבשו. אנו למדים מהם על הצער שספגו אמותיהם כשלא היה מספיק מזון להאכיל את המשפחה או דלק לשאת אותם חורפים חסרי לב: כשהן עצמן כמעט מתו מהיפותרמיה. כמה מחברינו הצעירים חווים פלאשבקים מפחידים כשהם שומעים דיווחים בחדשות על אפגנים שנהרגו מטילים או מירי לעיניהם המבועתים של בני משפחתם ויקיריהם. הם רועדים ולפעמים בוכים, נזכרים בחוויות דומות מחייהם.
הסיפור של אפגניסטן בחשבונות מערביים הוא שאפגניסטן לא יכולה להתמודד עם הטראומות שלה, כמה שאנחנו מנסים לעזור עם הכדורים, הבסיסים ובתי הספר והמרפאות האסימונים שלנו. עם זאת, הצעירים הללו מגיבים בנחישות לטראומות שלהם, לא בחיפוש אחר נקמה אלא במציאת דרכים לעזור לאנשים בקאבול שנסיבותיהם גרועות משלהם, במיוחד 750,000 אפגנים החיים, עם ילדיהם, במחנות פליטים עלובים.
ה-APVs מפעילים בית ספר חלופי לילדי רחוב בקאבול. ילדים קטנים שהם המפרנסים העיקריים של משפחותיהם לא מוצאים זמן ללמוד מתמטיקה בסיסית או "האלפבית" כשהם מבלים יותר משמונה שעות עבודה יומיות ברחובות קאבול. חלקם מוכרים, חלקם נעלי פוליש, וחלקם נושאים מאזניים לאורך כבישים כדי שאנשים יוכלו לשקול את עצמם. בכלכלה הקורסת תחת משקל המלחמה והשחיתות, הכנסתם הקשה בקושי קונה מספיק מזון למשפחותיהם.
לילדים של המשפחות העניות ביותר בקאבול יהיו סיכויים טובים יותר בחיים אם הם יהיו יודעים קרוא וכתוב. לא משנה נתוני ההרשמה ללימודים עולים לעתים קרובות על ידי הצבא האמריקני כיתרונות של הכיבוש. ספר העובדות העולמי של ה-CIA ממארס 2015 מדווח כי 17.6% מהנשים מעל גיל 14 יודעות קרוא וכתוב; בסך הכל, באוכלוסיית בני הנוער והמבוגרים רק 31.7% יכולים לקרוא או לכתוב.
לאחר היכרות עם כ-20 משפחות שילדיהן עובדים ברחוב, הגנו ה-APV תוכנית שבאמצעותה כל משפחה מקבלת שק אורז חודשי ומיכל גדול של שמן כדי לקזז את ההפסד הכספי של המשפחה בשל שליחת ילדיהם לשיעורים לא פורמליים ב-APV. מרכז ומתכונן לרשום אותם לבית הספר. באמצעות הסברה מתמשכת בקרב האתניות הבעייתיות של אפגניסטן, חברי APV כוללים כעת 80 ילדים בבית הספר ומקווים לשרת 100 ילדים בקרוב.
כל יום שישי, הילדים נשפכים לחצר המרכז ומיד עומדים בתור לשטוף את הרגליים והידיים ולצחצח שיניים בברז משותף. אחר כך הם מטפסים במעלה המדרגות לכיתה המעוטרת בבהירות ומתמקמים בקלות כשהמורים שלהם מתחילים את השיעורים. שלוש מורים צעירים יוצאי דופן, זרגונה, הדיסה ופרזנה, מרגישים מעודדים כעת, משום שרבים משלושים ואחד ילדי הרחוב שלמדו בשנה שעברה בבית הספר למדו קרוא וכתוב בשטף תוך תשעה חודשים. ההתנסות שלהם בשיטות הוראה שונות, כולל למידה פרטנית, משתלמת - בניגוד למערכות בתי ספר ממשלתיות שבהן תלמידי כיתות ז' רבים אינם מסוגלים לקרוא.
בזמן שהוביל הפגנה של ילדי רחוב, נשאל זקרולה, שהיה פעם ילד רחוב בעצמו, אם הוא חש פחדים. זקרולה אמר כי הוא חושש שהילדים ייפגעו אם יתפוצץ מטען חבלה. אבל הפחד הגדול יותר שלו היה שההתרוששות תפגע בהם לאורך כל חייהם.
המסר הזה של אומץ וחמלה לא ינצח - ולא יכול - תמיד. אבל אם נשים לב לזה, ואף יותר מכך, אם, נלמד מהדוגמה שלו, אנחנו פועלים כדי להדגים אותה בעצמנו, אז היא מציעה לנו דרך מתוך פחד ילדותי, מתוך קנוניה מבוהלת במלחמה, ואולי, החוצה, של האחיזה המטורפת של המלחמה. אנחנו בעצמנו מגיעים לעולם טוב יותר במיוחד כאשר אנו קובעים לבנות אותו עבור אחרים. החינוך שלנו, הניצחון שלנו על הפחד, והגעתנו שלנו כשווים בעולם מבוגרים, יכולים להתחיל או להתחיל מחדש - עכשיו.
אז בואו נתחיל.
מאמר זה פורסם לראשונה ב- Telesur English
קאתי קלי (kathy@vcnv.org) שיתוף קואורדינטות קולות עבור אי-אלימות יצירתית (vcnv.org).
