זה הולך עמוק יותר מאשר את המלחמה הרגילה שקרים.
היו לנו הרבה כאלה. לא אמרו לנו שהטאליבן מוכן למסור את בן לאדן לאומה ניטרלית לעמוד לדין. לא אמרו לנו שהטאליבן הוא סובלן סרבני של אל-קאעידה, וקבוצה מובחנת לחלוטין. לא נאמר לנו שהתקפות 911 תוכננו גם בגרמניה ובמרילנד ובמקומות שונים אחרים שלא סומנו להפצצה. לא נאמר לנו שרוב האנשים שמתו באפגניסטן, רבים יותר מתו ב- 911, לא רק שלא תמכו ב- 911 אלא שמעולם לא שמעו על כך. לא אמרו לנו שהממשלה שלנו תהרוג מספר גדול של אזרחים, תכלא אנשים ללא משפט, תתלה אנשים לרגליהם ותצלף אותם עד שהם מתים. לא נאמר לנו כיצד המלחמה הבלתי חוקית הזו תקדם את קבלת המלחמות הבלתי חוקיות או כיצד היא תביא את ארצות הברית לשנואה ברוב העולם. לא קיבלנו את הרקע לאופן שבו ארה"ב התערבה באפגניסטן ועוררה פלישה סובייטית והתנגדות מזוינת לסובייטים והשאירה את העם לרחמים הרכים של אותה התנגדות מזוינת לאחר שהסובייטים עזבו. לא אמרו לנו שטוני בלייר רוצה תחילה את אפגניסטן לפני שהוא יביא את בריטניה לעזור להשמיד את עירק. בוודאי לא אמרו לנו שבן לאדן היה בעל ברית של ממשלת ארה"ב, כי החוטפים 911 הם בעיקר סעודים, או שיש משהו שקשור בכלל לממשלת ערב הסעודית. ואף אחד לא הזכיר את טריליוני הדולרים שנבזבז או את החירויות האזרחיות שנצטרך להפסיד בבית או את הנזק החמור שייגרם לסביבה הטבעית. אֲפִילוּ ציפור אל תיסע יותר לאפגניסטן.
בסדר. זה כל סוג של קשקוש שיווקי-מלחמה. אנשים ששמים לב יודעים את כל זה. אנשים שלא רוצים לדעת כל זה הם התקווה הגדולה האחרונה של המגייסים הצבאיים בכל מקום. ואל תתנו לזמן העבר להטעות אתכם. הבית הלבן מנסה לשמור על כיבוש אפגניסטן במשך עשר שנים נוספות ("ומעבר לכך"), ומאמרים צצו השבוע על החזרת כוחות ארה"ב לעיראק. אבל יש עוד משהו.
קראתי זה עתה ספר חדש מצוין מאת אנאנד גופאל שנקראאין גברים טובים בין החיים: אמריקה, הטליבאן והמלחמה דרך עיניים אפגאניות. גופאל בילה שנים באפגניסטן, למד שפות מקומיות, ראיין אנשים לעומק, חקר את סיפוריהם, והפיק ספר פשע אמיתי מרתק יותר, ומדויק יותר, מכל מה שהעלה טרומן קפוטה. ספרו של גופאל הוא כמו רומן השוזר את סיפוריהם של מספר דמויות - סיפורים החופפים מדי פעם. זה סוג הספר שגורם לי לדאוג שאקלקל אותו אם אגיד יותר מדי על גורל הדמויות, אז אזהר שלא לעשות זאת.
הדמויות כוללות אמריקאים, אפגנים הקשורים לכיבוש ארה"ב, אפגנים הנלחמים בכיבוש ארה"ב וגברים ונשים המנסים לשרוד - כולל על ידי העברת נאמנותם כלפי המפלגה שנראית הכי פחות סבירה באותו רגע לכלוא אותם או להרוג אותם. מה שאנחנו מגלים מכך הוא לא רק שגם אויבים הם בני אדם. אנו מגלים שאותם בני אדם עוברים די בקלות מקטגוריה אחת לאחרת. שגיאת מדיניות הכיבוש האמריקנית בנושא דה-באתיפיקציה בעירק נדונה בהרחבה. הוצאת כל הרוצחים המיומנים והחמושים מהעבודה התבררה שלא כצעד המבריק ביותר. אבל תחשוב מה הניע את זה: הרעיון שמי שתמך במשטר הרשע היה רשע ללא תקנה (למרות שרונלד רייגן ודונלד רומספלד תמכו גם במשטר הרשע - בסדר, דוגמא גרועה, אבל אתה מבין למה אני מתכוון). באפגניסטן נמשכה אותה חשיבה מצוירת, אותה נפילה לתעמולה של עצמך.
אנשים באפגניסטן שסיפוריהם האישיים מסופרים כאן צידדו עם או נגד פקיסטן, עם או נגד ברית המועצות, עם או נגד הטאליבאן, עם או נגד ארה"ב ונאט"ו, כשגאות המזל הסתובבו. היו שניסו להתפרנס בתעסוקה שלווה כאשר נראה כי אפשרות זו נפתחה, כולל תחילת הכיבוש האמריקני. הטליבאן נהרס במהירות רבה בשנת 2001 באמצעות שילוב של כוח הריגה מוחץ ועריקה. אז החלה ארה"ב לחפש אחר מי שהיה פעם חבר בטאליבן. אך אלה כללו רבים מהאנשים המובילים כעת את תמיכת המשטר האמריקני - ורבים ממנהיגי בעלות הברית כאלה נהרגו ונלכדו למרות לֹא לאחר שהיה גם טאליבן, דרך טיפשות ושחיתות מוחלטת. לעתים קרובות שמענו כיצד משתלמים תגמולים של 5000 $ מול אנשים עניים האשמות שווא שהנחיתו את יריביהם בבגרם או בגואנטנמו. אולם ספרו של גופאל מספר כיצד הסרתם של דמויות מפתח אלו לעיתים קרובות הרסה קהילות, והפכה קהילות נגד ארצות הברית שבעבר נטתה לתמוך בה. הוסף לכך את ההתעללות המרושעת והמעליבה של משפחות שלמות, כולל נשים וילדים שנתפסו והוטרדו על ידי כוחות ארה"ב, ותחיית הטליבאן תחת הכיבוש האמריקני מתחילה להתברר. השקר שאמרו לנו להסביר את זה הוא שארה"ב הסיחה את דעתה מעיראק. עם זאת, גופאל מתעד כי הטליבאן החיה בדיוק היכן שכוחות ארה"ב הטילו שלטון של אלימות ולא במקום בו בינלאומיים אחרים ניהלו משא ומתן לפשרות באמצעות, אתה יודע, מילים.
אנו מוצאים כאן סיפור של כיבוש זר מתעלם וחסר הבנה שעונה ורצח הרבה בעלי ברית חזקים משלו, והעביר כמה מהם לגיטמו - אפילו משלוח לגיטמו צעירים שעבירתם היחידה הייתה קורבנות התקיפה המינית של ארה"ב. בני ברית. הסכנה בסוג זה של נרטיב שצולל עמוק לתוך אימת השלטון המוחצת על ידי כוח בורה ברוטו היא שקורא יחשוב: בוא נעשה את המלחמה הבאה טוב יותר. אם עיסוקים לא יכולים לעבוד, בואו פשוט נפוצץ חרא ונלך. עליה אני מגיב: כן, איך הדברים מסתדרים בלוב? הלקח שעלינו ללמוד הוא לא שמלחמות מנוהלות בצורה גרועה, אלא שבני אדם אינם חבר'ה טובים או רעים. והנה החלק הקשה: זה כולל רוסים.
