מאת גארת פורטר
הערות ב #NoWar2016
הערותיי קשורות לבעיית התקשורת כגורם במערכת המלחמה אך לא ממוקדות בעיקר בכך. חוויתי ממקור ראשון כעיתונאי וכסופר כיצד כלי התקשורת החדשים הארגוניים חוצבים למערך שורות שתוחמו היטב בסיקור נושאי מלחמה ושלום החוסמים באופן שיטתי את כל הנתונים המתנגשים עם שורות אלה. אשמח לדבר על חוויותיי במיוחד בסיקור ריצה וסוריה בשאלות ותשובות.
אבל אני כאן כדי לדבר על הבעיה הגדולה יותר של מערכת המלחמה ומה צריך לעשות בקשר לזה.
אני רוצה להציג חזון של משהו שלא נידון בו ברצינות בשנים רבות: אסטרטגיה לאומית לגיוס חלק גדול מאוד מאוכלוסיית הארץ הזאת כדי להשתתף בתנועה שתכפה על נסיגתה של מדינת המלחמה הקבועה.
אני יודע שרבים מכם חייבים לחשוב: זה רעיון נהדר עבור 1970 או אפילו 1975 אבל זה כבר לא רלוונטי לתנאים אנו עומדים בחברה זו היום.
זה נכון שזה רעיון שנדמה, על פי המחשבה הראשונה, לחזור לימי מלחמת וייטנאם, כשהרגש האנטי-מלחמתי היה כה חזק, שגם הקונגרס והתקשורת היו מושפעים ממנו בכוח.
כולנו יודעים מה התרחש בעשורים האחרונים והפך את המלחמה הקבועה ל"נורמלית החדשה ", כפי שניסח זאת אנדרו באצ'יץ '. אבל תן לי לסמן חמישה מהם ברורים:
- את הטיוטה הוחלף על ידי צבא מקצועי, לקחת משם גורם דומיננטי גל של אנטי רגשות במהלך תקופת וייטנאם.
- המפלגות הפוליטיות והקונגרס השתלטו לחלוטין על-ידי המכלול התעשייתי-צבאי.
- מדינת המלחמה ניצל 9 / 11 לצבור כוחות חדשים עצומים מתאים הרבה יותר של התקציב הפדרלי מאשר קודם.
- כלי התקשורת הם יותר מלחמה מאשר אי פעם בעבר.
- המלחמה החזקה שהתגייסה במדינה הזאת וברחבי העולם בתגובה לפלישה האמריקאית לעיראק שוחררה במשך כמה שנים על ידי חוסר יכולתם של פעילים להשפיע על בוש או על אובמה.
סביר להניח שכולכם יכולים להוסיף עוד פריטים לרשימה זו, אך כל אלה קשורים זה לזה ואינטראקטיביים, וכל אחד מהם מסייע להסביר מדוע נוף הפעילות האנטי-מלחמתית נראה כה עגום בעשור האחרון. די ברור שמדינת המלחמה הקבועה השיגה את מה שגראמשי כינה "הגמוניה אידיאולוגית" עד כדי כך שהביטוי הראשון של הפוליטיקה הרדיקלית בדורות - קמפיין סנדרס - לא הפך אותה לנושא.
אף-על-פי-כן אני כאן כדי להציע לך שלמרות העובדה שמדינת-המלחמה עם כל בעלי-בריתה הפרטיים רוכבת ככל הנראה, הרי שהנסיבות ההיסטוריות עשויות כעת להיות אתגר לאתגר חזיתית של מדינת-המלחמה בפעם הראשונה בתוך שנים רבות.
ראשית: קמפיין סנדרס הראה כי חלק גדול מאוד מדורות האלפיים אינם סומכים על מי שמחזיקים בשלטון בחברה, מכיוון שהם התקינו את ההסדרים הכלכליים והחברתיים כדי להועיל למיעוט זעיר תוך שהם דופקים את הרוב המכריע - ובעיקר את צָעִיר. ברור שניתן לנתח באופן משכנע את פעולות מדינת המלחמה הקבועה כמתאימות למודל הזה, וזה פותח הזדמנות חדשה לקחת על עצמה את מדינת המלחמה הקבועה.
שנית: ההתערבויות הצבאיות של ארה"ב בעירק ובאפגניסטן היו כישלונות כה הרסניים ברורים, עד שהצומת ההיסטורי הנוכחי מאופיין בנקודת שפל בתמיכה בהתערבות שמזכירה את מלחמת וייטנאם המאוחרת ואת התקופה שלאחר המלחמה (סוף שנות השישים עד תחילת שנות השמונים). רוב האמריקאים פנו נגד עירק ואפגניסטן באותה מהירות שהיו נגד מלחמת וייטנאם. וההתנגדות להתערבות צבאית בסוריה, אפילו לנוכח סיקור תקשורתי מוחץ שעודד תמיכה במלחמה כזו היה מוחץ. סקר של Gallup בספטמבר 1960 הראה כי רמת התמיכה בשימוש בכוח המוצע בסוריה - 1980 אחוז - הייתה נמוכה מזו בכל אחת מחמש המלחמות שהוצעו מאז תום המלחמה הקרה.
שלישית, פשיטת הרגל הברורה ביותר של שני הצדדים בבחירות אלה הפכו עשרות מיליונים בארץ - בעיקר צעירים, שחורים ועצמאיים - פתוחים לתנועה שמחברת בין הנקודות שצריכות להיות מקושרות.
עם התנאים האסטרטגיים הנוחים האלה, אני מציע שהגיע הזמן שתנועה לאומית חדשה תתחבר סביב אסטרטגיה קונקרטית להשגת המטרה של סיום מלחמת הקבע על ידי סילוק אמצעי ההתערבות שלה בסכסוכים זרים.
מה זה אומר? להלן ארבעת האלמנטים המרכזיים שנצטרך לכלול בתוכם אסטרטגיה כזו:
(1) חזון ברור, קונקרטי, של חיסול מדינת המלחמה הקבועה פירושו בפועל לספק מטרה משמעותית לאנשים לתמוך
(2) דרך חדשה ומשכנעת לחנך ולגייס אנשים לפעולה נגד מדינת הקבע.
(3) אסטרטגיה להשגת מגזרים ספציפיים בחברה בנושא
(4) תוכנית להפעלת לחץ פוליטי במטרה לסיים את מלחמת הקבע בתוך עשר שנים.
עכשיו אני רוצה להתמקד בעיקר בעיצוב המסר של מסע הבחירות על החשיבות של סיום מלחמת הקבע.
אני מציע שהדרך לגייס מספר רב של אנשים בנושא סיום המלחמה הקבועה היא לקחת את האות שלנו ממסע סנדרס, שפנה לתחושה הנרחבת שהמערכות הפוליטיות והכלכליות הוצמדו לטובת עשירי העל. . עלינו להגיש ערעור מקביל ביחס למדינת המלחמה הקבועה.
ערעור כזה יאפיין את המערכת כולה שמייצרת ומיישמת את מדיניות המלחמה בארה"ב כמחבט. במילים אחרות, מדינת המלחמה הקבועה - מוסדות המדינה ויחידים הדוחפים למדיניות ולתוכניות לביצוע מלחמה תמידית - חייבים להיות דה-לגיטימיים באותה צורה שהאליטה הפיננסית השולטת בכלכלה הוחרגה על ידי פלח גדול של אוכלוסיית ארה"ב. על הקמפיין לנצל את ההקבלה החזקה מבחינה פוליטית בין וול סטריט למדינת הביטחון הלאומית במונחים של סילוק טריליוני דולרים מהעם האמריקני. עבור וול סטריט הרווחים שלא קיבלו רע קיבלו צורה של רווחים מוגזמים מכלכלה מבושלת; עבור מדינת הביטחון הלאומית ובעלי בריתה לקבלנים, הם לקחו את הצורה של השתלטות על הכסף שהופקדו משלמי המסים האמריקניים כדי להעצים את כוחם האישי והמוסדי.
הן במגזר הפיננסי - כלכלי והן במגזר הצבאי, האליטות ניצלו את תהליך המדיניות המבוצעת.
אז עלינו לעדכן את הסיסמה הבלתי נשכחת של הגנרל סמדלי באטלר משנות השלושים, "מלחמה היא מחבט" כדי לשקף את העובדה שהיתרונות שמגיעים כעת למערכת הביטחון הלאומי גורמים לאלה של מרוויחי המלחמה בשנות השלושים להיראות כמו משחק ילדים. אני מציע את הסיסמה כמו "מלחמה קבועה היא מחבט" או "מדינת המלחמה היא מחבט".
גישה זו לחינוך וגיוס אנשים להתנגדות למדינת המלחמה נראית לא רק כדרך היעילה ביותר לפרק את ההגמוניה האידיאולוגית של מדינת הביטחון הלאומית; זה גם משקף את האמת כמעט בכל מקרה היסטורי של התערבות ארה"ב. ראיתי את האמת של זה מאושרת שוב ושוב ממחקרי והדיווחים ההיסטוריים שלי בנושאי ביטחון לאומי.
זה הכלל הבלתי משתנה כי ביורוקרטיות אלה - הן צבאיות והן אזרחיות - דוחפות תמיד למדיניות ותוכניות העולות בקנה אחד עם האינטרסים של הישות הביורוקרטית ומנהיגיה - למרות שהם תמיד פוגעים באינטרסים של העם האמריקני.
זה מסביר את המלחמות בווייטנאם ובעיראק, בהסלמה של המעורבות האמריקאית באפגניסטאן, ואת החסות האמריקאית למלחמה בסוריה.
זה מסביר את ההתרחבות העצומה של ה- CIA למלחמות זמזום והרחבת כוחות מבצעים מיוחדים למדינות 120.
וזה מסביר מדוע העם האמריקאי כבש במשך עשרות שנים כל כך עם עשרות אלפי נשק גרעיני יכול רק להרוס את המדינה הזאת ואת הציוויליזציה כולה - ומדוע מדינת המלחמה דוחפת עכשיו לשמור אותם כחלק מרכזי של המדיניות האמריקאית במשך עשרות שנים.
נקודה אחרונה: אני חושב שזה נורא חשוב שנקודת הסיום של מסע פרסום לאומי תפורש בצורה ברורה ובפירוט מספיק כדי להעניק לו אמינות. ונקודת קצה זו צריכה להיות בצורה שפעילים יכולים להצביע עליה כעל משהו לתמוך - במיוחד בצורה של חקיקה מוצעת. שיש משהו שאנשים יכולים לתמוך בו הוא מפתח לצבור תאוצה. חזון זה של נקודת הקצה יכול להיקרא "חוק המלחמה הקבוע של סוף שנת 2018".
