עמנואל פסטרייך (מנהל מכון אסיה) 8 בנובמבר 2017, דו"ח השלוםt.
הצפייה בנאומים של הנשיא דונלד טראמפ והנשיא מון ג'ה-אין בסיאול במהלך הימים האחרונים נתנה לי תחושה עד כמה הפוליטיקה של שתי המדינות הלכה וגדלה. טראמפ דיבר על מגרש הגולף המפואר שלו והמאכלים המשובחים מהם נהנה, תוך שהוא מתעכב על הפינוק החושני והעמיד פנים שמיליוני האנשים המקבלים שכר נמוך ומובטלים בקוריאה ובארצות הברית לא קיימים. הוא דיבר בהתרברבות על הציוד הצבאי היקר שקוריאה הדרומית נאלצה לרכוש וזכה לשבחים על מלחמת קוריאה הרחוקה כל כך מהאתגרים שעמם מתמודדים אנשים רגילים. ההרצאה שלו אפילו לא הייתה "אמריקה תחילה". זה היה בלתי פוסק "טראמפ ראשון".
וירח לא קרא תיגר עליו ואפילו לא הטריד אותו בנקודה אחת. לא הוזכר השפה הגזענית הנועזת של טראמפ והשפעתה על האסיאתים, או מדיניות ההגירה המפלה שלו. גם לא נאמר דבר על התלהמות המלחמה הנועזת של טראמפ ואיומיו הפזיזים במלחמה נגד צפון קוריאה, ואפילו איומים מצועפים נגד יפן בנאומו האחרון בטוקיו. לא, הנחת העבודה מאחורי הפגישות הייתה שהפסגה אמורה להיות מכנית ונדושה גראנד גונול להמונים, בשילוב עם עסקאות גדולות מאחורי הקלעים לסופר-עשירים.
התקשורת הקוריאנית גרמה לזה להיראות כאילו כל האמריקאים, ורוב הקוריאנים, תמכו במדיניות המגוחכת והמסוכנת של דונלד טראמפ, והעניקו לגיטימציה למדיניות הריאקציונרית שלו בנטישה. אחד יצא עם הרושם שזה בסדר גמור שנשיא אמריקאי יאיים במלחמה גרעינית מונעת עבור ניסוי צפון קוריאה בטילים (פעולה שאינה מפרה את החוק הבינלאומי) ונשק גרעיני (מה שעשתה הודו בעידוד אמריקאי).
נשאתי נאום קצר כדי להציע חזון נוסף לגבי התפקיד של ארצות הברית במזרח אסיה. עשיתי זאת כי דאגתי שקוריאנים רבים יסתלקו מהטראמפ עם הרושם שכל האמריקנים היו לוחמניים באותה מידה ובעלי מוטיבציה חוצפה לרווחים.
למרות שטראמפ אולי מכה בתופי מלחמה כדי להפחיד את יפן וקוריאה לגזול מיליארדי דולרים עבור נשק שהם לא צריכים או רוצים, ברור שהוא והמשטר שלו משחקים משחק מסוכן ביותר. יש כוחות עמוק בצבא שמוכנים בהחלט לפתוח במלחמה קטסטרופלית אם היא תגביר את כוחם, ואשר חושבים שרק משבר כזה יכול להסיח את דעתם של האנשים מהפעולות הפליליות של ממשלת ארצות הברית, ולמשוך את תשומת הלב מהמשבר הממשמש ובא. קטסטרופה של שינויי אקלים.
עמנואל פסטרייך
"תפקיד חלופי עבור ארצות הברית במזרח אסיה"
טקסט וידאו:
עמנואל פסטרייך (מנהל מכון אסיה)
8 בנובמבר 2017
"תפקיד אלטרנטיבי עבור ארצות הברית במזרח אסיה.
נאום בתגובה לנאומו של דונלד טראמפ באסיפה הלאומית של קוריאה
אני אמריקאי שעבד למעלה מעשרים שנה עם ממשלת קוריאה, מכוני מחקר, אוניברסיטאות, תעשייה פרטית ועם אזרחים רגילים.
זה עתה שמענו את נאומו של דונלד טראמפ, נשיא ארצות הברית, בפני האסיפה הלאומית הקוריאנית. הנשיא טראמפ הציג חזון מסוכן ובלתי בר קיימא עבור ארצות הברית, ועבור קוריאה ויפן, דרך העוברת לקראת מלחמה ולקראת עימות חברתי וכלכלי מסיבי, הן מקומית והן בינלאומית. החזון שהוא מציע הוא שילוב מפחיד של בידוד ומיליטריזם, והוא יעודד במדינות אחרות פוליטיקה כוחנית חסרת רחמים ללא כל דאגה לדורות הבאים.
לפני אמנת הביטחון של ארה"ב-קוריאה, הייתה מגילת האומות המאוחדות, שנחתמה על ידי ארצות הברית, רוסיה וסין. אמנת האומות המאוחדות הגדירה את תפקידן של ארה"ב, סין, רוסיה ומדינות אחרות כמניעת מלחמה, ומאמץ אקטיבי לטפל בחוסר השוויון הכלכלי הנורא שמוביל למלחמות. הביטחון חייב להתחיל שם, עם החזון הזה לשלום ולשיתוף פעולה. אנו זקוקים היום לאידאליזם של מגילת האומות המאוחדות, אותו חזון לשלום עולמי לאחר זוועות מלחמת העולם השנייה.
דונלד טראמפ אינו מייצג את ארצות הברית, אלא קבוצה זעירה של עשירי-על וחברי הימין הקיצוני. אבל הגורמים האלה הגבירו את שליטתם בממשלת ארצי לרמה מסוכנת, בין השאר בגלל הפסיביות של כל כך הרבה אזרחים.
אבל אני מאמין שאנחנו, האנשים, יכולים לקחת בחזרה את השליטה בדיאלוג על ביטחון, על כלכלה ועל החברה. אם יש לנו יצירתיות ואומץ, נוכל להציג חזון אחר לעתיד מעורר השראה אפשרי.
נתחיל בסוגיית האבטחה. הקוריאנים הופצצו בדיווחים על מתקפה גרעינית מצפון קוריאה. האיום הזה היווה הצדקה ל-THAAD, לצוללות המונעות בכוח גרעיני וכל מספר מערכות נשק יקרות אחרות שמייצרות עושר למספר קטן של אנשים. אבל האם הנשק הזה מביא ביטחון? ביטחון נובע מחזון, משיתוף פעולה ומפעולה אמיצה. לא ניתן לרכוש אבטחה. שום מערכת נשק לא תבטיח אבטחה.
למרבה הצער, ארצות הברית סירבה לעסוק בצפון קוריאה באופן דיפלומטי במשך שנים והפסיביות והיהירות האמריקאית הובילו אותנו למצב מסוכן זה. המצב חמור עוד יותר כעת מכיוון שממשל טראמפ אינו נוהג עוד בדיפלומטיה. מחלקת המדינה נשללה מכל סמכות ורוב המדינות אינן יודעות לאן לפנות אם הן רוצות לערב את ארצות הברית. בניית חומות, נראות ובלתי נראות, בין ארצות הברית והעולם היא הדאגה הגדולה ביותר שלנו.
אלוהים לא נתן לארצות הברית מנדט להישאר באסיה לנצח. לא רק שאפשר, אלא גם רצוי, שארצות הברית תצמצם את נוכחותה הצבאית באזור ותצמצם את הנשק הגרעיני והכוחות הקונבנציונליים שלה, כצעד ראשון לקראת יצירת מעגל חיובי שישפר את היחסים עם צפון קוריאה. סין ורוסיה.
הניסויים של צפון קוריאה בטילים אינם הפרה של החוק הבינלאומי. במקום זאת, מועצת הביטחון של האו"ם עברה מניפולציות על ידי כוחות רבי עוצמה בארצות הברית כדי לתמוך בעמדות לגבי צפון קוריאה שאינן הגיוניות כלל.
הצעד הראשון לקראת שלום מתחיל בארצות הברית. ארה"ב, ארצי, חייבת לעמוד בהתחייבויותיה במסגרת האמנה לאי-הפצה, ולהתחיל שוב להשמיד את הנשק הגרעיני שלה ולקבוע תאריך בעתיד הקרוב להשמדה מוחלטת של כל הנשק הגרעיני שנותר. הסכנות של מלחמה גרעינית, ושל תוכניות הנשק החשאיות שלנו, נשמרו מהאמריקאים. אם יודיעו לי על האמת אני בטוח שהאמריקאים יתמכו באופן גורף בחתימה על אמנת האו"ם לאיסור נשק גרעיני.
היו הרבה דיבורים רשלניים על כך שקוריאה ויפן מפתחות נשק גרעיני. למרות שפעולות כאלה עשויות לספק ריגוש לטווח קצר עבור חלק, הן לא יביאו שום צורה של ביטחון. סין שמרה את הנשק הגרעיני שלה מתחת ל-300 והיא תהיה מוכנה לצמצם אותם עוד יותר אם ארצות הברית תהיה מחויבת לפירוק הנשק. אבל סין יכולה בקלות להגדיל את מספר הנשק הגרעיני ל-10,000 אם היא מאוימת על ידי יפן, או על ידי דרום קוריאה. הסברה לפירוק נשק היא הפעולה היחידה שיכולה להגביר את הביטחון של קוריאה.
סין חייבת להיות שותפה שווה בכל מסגרת ביטחונית למזרח אסיה. אם סין, שמתגלה במהירות כמעצמה העולמית הדומיננטית, תישאר מחוץ למסגרת ביטחונית, מובטח שהמסגרת הזו לא רלוונטית. יתרה מכך, גם יפן חייבת להיכלל בכל מסגרת אבטחה. עלינו להביא את המיטב מהתרבות של יפן, את המומחיות שלה בשינויי אקלים ואת מסורת הפעילות השלום שלה באמצעות שיתוף פעולה כזה. אסור להשתמש בדגל הביטחון הקולקטיבי כקריאת גיוס לאולטרה-לאומיים שחולמים על "יפן הלוחמת", אלא כאמצעי להוציא את המיטב של יפן, "המלאכים הטובים יותר" שלה. אנחנו לא יכולים להשאיר את יפן לעצמה.
יש תפקיד אמיתי לארצות הברית במזרח אסיה, אבל היא לא עוסקת בסופו של דבר בטילים או בטנקים.
יש לשנות באופן קיצוני את תפקיד ארצות הברית. ארצות הברית חייבת להתמקד בתיאום כדי להגיב לאיום של שינויי אקלים. עלינו להמציא מחדש את הצבא ולהגדיר מחדש "ביטחון" למטרה זו. תגובה כזו תדרוש שיתוף פעולה, לא תחרות.
שינוי כזה בהגדרת האבטחה דורש אומץ. לפרש מחדש את המשימה עבור חיל הים, הצבא, חיל האוויר וקהילת המודיעין כדי להתמקד בסיוע לאזרחים להגיב לשינויי האקלים ולבנות מחדש את החברה שלנו יהיה מעשה שידרוש אומץ מדהים, אולי יותר אומץ מאשר לחימה בשדה קרב. אין לי ספק שיש כאלה בצבא שיש להם סוג כזה של אומץ. אני קורא לכם לקום ולדרוש מאיתנו להתמודד עם האיום של שינויי אקלים בעיצומה של הכחשה המונית גרוטסקית זו.
עלינו לשנות מהיסוד את התרבות שלנו, את הכלכלה שלנו ואת ההרגלים שלנו.
ראש פיקוד האוקיינוס השקט האמריקני לשעבר, אדמירל סם לוקליר, הכריז כי שינויי האקלים הם האיום הביטחוני המכריע והוא נתון להתקפה מתמדת.
אבל המנהיגים שלנו לא צריכים לראות להיות פופולרי כעבודתם. פחות אכפת לי כמה סלפי אתה מצלם עם תלמידים. מנהיגים חייבים לזהות את האתגרים של עידן שלנו ולעשות כל שביכולתם כדי להתמודד עם הסכנות הללו חזיתית, גם אם זה אומר הקרבה עצמית אדירה. כפי שכתב פעם המדינאי הרומי מרקוס טוליוס קיקרו,
"חוסר הפופולריות שהושגה על ידי עשיית מה שנכון היא תהילה"
זה אולי כואב עבור תאגידים מסוימים לוותר על חוזים של מיליארדי דולרים עבור נושאות מטוסים, צוללות וטילים, אבל עבור חברי הצבא שלנו, לעומת זאת, לשרת תפקיד ברור להגן על מדינותינו מהאיום הגדול בהיסטוריה ייתן להם תחושה חדשה של חובה ומחויבות.
אנחנו צריכים גם הסכמי הגבלת נשק, כמו אלה שהקמנו באירופה בשנות ה-1970 וה-1980. הם הדרך היחידה להגיב לטילים ולכלי נשק אחרים של הדור הבא. יש לשאת ולתת על אמנות ופרוטוקולים חדשים כדי שמערכות הגנה קולקטיביות יגיבו לאיום של מל"טים, של לוחמת סייבר ושל כלי נשק מתעוררים.
אנחנו גם צריכים את האומץ כדי להתמודד עם השחקנים הלא-מדינתיים האפלים שמאיימים על הממשלות שלנו מבפנים. הקרב הזה יהיה הקרב הכי קשה, אבל חשוב.
האזרחים שלנו חייבים לדעת את האמת. האזרחים שלנו מוצפים בשקר בעידן האינטרנט הזה, הכחשות לשינויי אקלים, איומי טרור דמיוניים. בעיה זו תדרוש מחויבות של כל האזרחים לחפש את האמת ולא לקבל שקרים נוחים. אנחנו לא יכולים לצפות שהממשלה או התאגידים יעשו את העבודה הזו עבורנו. כמו כן, עלינו לוודא שהתקשורת רואה בתפקידיה העיקריים העברת מידע מדויק ושימושי לאזרחים, במקום עשיית רווח.
היסודות לשיתוף הפעולה בין ארה"ב לקוריאה חייבים להיות מבוססים על חילופי דברים בין אזרחים, לא מערכות נשק או סובסידיות מסיביות לתאגידים בינלאומיים. אנו זקוקים לחילופי דברים בין בתי ספר יסודיים, בין ארגונים לא ממשלתיים מקומיים, בין אמנים, סופרים ועובדים סוציאליים, חילופים שנמשכים על פני שנים, ועל פני עשרות שנים.
אנחנו לא יכולים להסתמך על הסכמי סחר חופשי שמועילים בעיקר תאגידים, ופוגעים בסביבה היקרה שלנו, כדי להפגיש אותנו.
במקום זאת עלינו לבסס "סחר חופשי" אמיתי בין ארצות הברית לקוריאה. זה אומר מסחר הוגן ושקוף שאתה, אני והשכנים שלנו יכולים להפיק ממנו תועלת ישירות באמצעות היוזמות שלנו והיצירתיות שלנו. אנחנו צריכים מסחר שטוב לקהילות המקומיות. סחר צריך להיות בעיקר על שיתוף פעולה גלובלי ושיתוף פעולה בין קהילות והדאגה לא צריכה להיות עם השקעות הון מסיביות, או עם יתרונות לגודל, אלא עם היצירתיות של יחידים.
לבסוף, עלינו להחזיר לממשלה את מעמדה הראוי כשחקן אובייקטיבי האחראי לבריאותה ארוכת הטווח של האומה ואשר מוסמך לעמוד מול תאגידים ולהסדיר אותם. הממשלה חייבת להיות מסוגלת לקדם פרויקטים במדע ובתשתית המכוונים לצרכים האמיתיים של אזרחינו בשתי המדינות, ולא להתמקד ברווחים לטווח קצר של מספר קטן של בנקים פרטיים. לבורסות יש את תפקידן, אבל הן שוליות לקביעת המדיניות הלאומית.
עידן הפרטת תפקידי הממשלה חייב להסתיים. עלינו לכבד את עובדי המדינה שרואים בתפקידם לעזור לאנשים ולתת להם את המשאבים שהם צריכים. כולנו חייבים להתאחד למען המטרה המשותפת של יצירת חברה שוויונית יותר ועלינו לעשות זאת במהירות.
כפי שכתב קונפוציוס פעם, "אם האומה תאבד את דרכה, עושר וכוח יהיו דברים מבישים להחזיק." תן לנו לעבוד יחד כדי ליצור חברה בקוריאה ובארצות הברית שאנחנו יכולים להיות גאים בה.
