מאת רוברט קוהלר, World BEYOND War, אוקטובר 14, 2022
המשחק אולי כמעט נגמר.
מדיאה בנג'מין וניקולס JSDavies תנסח את זה ככה:
"הדילמה הבלתי פתירה העומדת בפני מנהיגי המערב היא שזהו מצב ללא ניצחון. איך הם יכולים להביס צבאית את רוסיה, כאשר יש לה 6,000 ראשי נפץ גרעיניים והדוקטרינה הצבאית שלה קובעת במפורש שהיא תשתמש בהם לפני שתסכים לתבוסה צבאית קיומית?"
אף אחד מהצדדים אינו מוכן לוותר על המחויבות שלו: להגן, להרחיב, חלק מכדור הארץ כולו, לא משנה מה המחיר. משחק הכיבוש - משחק המלחמה, וכל מה שמגיע איתו, למשל, הדה-הומניזציה של רוב האנושות, האדישות למחיר שלו על הפלנטה עצמה - נמשך כבר אלפי שנים. זו ה"היסטוריה" שלנו. אכן, היסטוריה נלמדת ממלחמה למלחמה למלחמה.
מלחמות - מי מנצח, מי מפסיד - הן אבני הבניין של מי שאנחנו, והן הצליחו לצרוך את פילוסופיות הנגד השונות שצצות, כמו אמונה דתית באהבה ובחיבור הדדי, ולהפוך אותן לבעלי ברית. אוהב את האויב שלך? לא, זה טיפשי. אהבה לא אפשרית עד שתביסו את השטן. וכן, כן, אלימות היא ניטרלית מבחינה מוסרית, לפי אוגוסטינוס הקדוש ו"תיאוריית המלחמה הצודקת" שהוא המציא לפני 1600 שנה. זה הפך את הדברים לכל כך נוחים לכובשים לעתיד.
והפילוסופיה הזו התקשה למציאות: אנחנו מספר אחת! האימפריה שלנו טובה משלך! והנשק של האנושות - היכולת שלה להילחם ולהרוג - התקדם, מאלות לחניתות ועד רובים ל. . . אה, גרעינים.
בעיה קטנה! נשק גרעיני מבהיר אמת שקודם לכן יכולנו להתעלם ממנה: ההשלכות של מלחמה ודה-הומניזציה תמיד, תמיד, תמיד חוזרות הביתה. אין "עמים", אלא אצלנו דמיוני-עמים.
אז האם אנחנו תקועים עם כל הכוח הזה שיישרנו נגד עצמנו בהגנה על שקר? נראה שזה המצב, כשהמלחמה באוקראינה נמשכת ומסלימה, ודוחפת את עצמה (ואת כולנו) קרוב יותר לארמגדון. רוב העולם מודע לסכנה שבשקר זה; יש לנו אפילו ארגון עולמי, האו"ם, שממשיך לנסות לאחד את העולם, אבל אין לו כוח לכפות אחדות (או שפיות) על הפלנטה. נראה שגורל כולנו נתון בידיים של כמה מנהיגים שבאמת מחזיקים בנשק גרעיני, וישתמשו בו אם "הכרחי".
ולפעמים אני חושש מהגרוע מכל: שהדרך היחידה שבה מנהיגים כאלה יאבדו את כוחם - לפתח ואולי להשתמש בגרעין שלהם - היא שאחד או כמה מהם, אלוהים אדירים, יפתחו במלחמה גרעינית. גבירותי ורבותי, אנחנו במרחק של שבריר שנייה מאירוע כזה. לכאורה, בעקבות מלחמה כזו - אם חיי אדם שרדו ויוכלו להתחיל לבנות מחדש את הציוויליזציה - השפיות ותחושת שלמות גלובלית עשויות למצוא את דרכן לליבה של המבנה החברתי האנושי ולחשיבה הקולקטיבית שלנו, בלי שום דבר אחר. בחירה, סוף סוף יראה מעבר למלחמה ולהכנה למלחמה.
הרשו לי לשחרר את הנרטיב בשלב זה. אין לי מושג מה הולך לקרות, שלא לדבר על מה שהולך לקרות "הבא". אני יכול רק להגיע למעמקי נשמתי ולהתחיל להתפלל, אפשר לומר, לכל אל על הפלנטה הזו. הו אדונים, תן לאנושות לגדול לפני שהיא תתאבד.
ובעוד אני מתפלל, מי מופיע חוץ מהפילוסופית והפעילה הפוליטית הצרפתייה סימון וייל, שמתה ב-1943, שנתיים לפני שהעידן הגרעיני נולד, אבל שידע שמשהו לא בסדר. וכמובן שהרבה כבר היה לא בסדר. הנאצים שלטו במדינה שלה. היא הצליחה לברוח מצרפת עם הוריה, אך היא מתה בגיל 34, ככל הנראה משילוב של שחפת והרעבה עצמית.
אבל מה שהיא השאירה מאחור בכתיבתה הוא פנינה יקרת ערך של מודעות. האם זה מאוחר מדי? כאן אני נופל על ברכיי.
"וייל," כתבה כריסטי וומפול ב-a ניו יורק טיימס כתבה לפני שלוש שנים:
"ראתה ברגע ההיסטורי שלה אובדן תחושת קנה מידה, חוסר יכולת זוחלת בשיפוט ובתקשורת, ובסופו של דבר, הפקרות של מחשבה רציונלית. היא ראתה כיצד פלטפורמות פוליטיות שנבנות על מילים כמו 'שורשים' או 'מולדת' יכולות להשתמש בעוד הפשטות - כמו 'הזר', 'המהגר', 'המיעוט' ו'הפליט' - כדי להפוך בשר ודם. אנשים למטרות."
אין בן אדם שהוא הפשטה? האם כאן מתחילה הבנייה מחדש?
ואז התחיל להתנגן לי בראש, בנשמה. השיר הוא "Deportee", שנכתב ומושר על ידי וודי גאת'רי לפני 75 שנה, לאחר שמטוס התרסק מעל קניון לוס גאטוס בקליפורניה, נהרגו 32 בני אדם - רובם מקסיקנים, שנשלחו חזרה למקסיקו בגלל שהם היו כאן "באופן לא חוקי" או שפג תוקפם של חוזי העובד שלהם. בתחילה זיהתה התקשורת בשמם רק את האמריקאים האמיתיים שמתו (טייס, טייס משנה, דיילת). השאר היו פשוט מגורשים.
להתראות לחואן שלי, להתראות, רוזליטה,
Adios mis amigos, Jesus y Maria;
לא יהיו לך את השמות שלך כשאתה נוסע במטוס הגדול,
כל מה שיקראו לכם יהיה "מגורשים".
מה זה קשור לא שעון יום הדין ב-100 שניות לחצות, טבח מתמשך ומעצמות גרעיניות מסוכסכות זו עם זו באוקראינה, עולם בסכסוך אינסופי ועקוב מדם כמעט בכל מקום? אין לי מושג.
מלבד, אולי, זה: אם תתרחש מלחמה גרעינית, כולם על הפלנטה הוא לא יותר ממגורש.
רוברט קוהלר (koehlercw@gmail.com), מאוגדים על ידי שלום, הוא עיתונאי בשיקגו עטורת הפרסים ועורך. הוא המחבר של אומץ גדל חזק על הפצע.
