פרשנות: הורידו את העינויים מסדר היום

בטח, שר ההגנה ג'ים מאטיס מתנגד לעינויים. אבל סוכני CIA מרובים, אנשי צבא, מחוקקים ואזרחים התנגדו לעינויים במשך עשרות שנים. בעלי רצון לעינויים מוצאים דרך.

ממשל בוש עינה אסירים זרים תוך שימוש ב-waterboarding, האכלה בכפייה, האכלה פי הטבעת, טריקה בקירות בטון, הקפאת מים, הפשטה, מכות, גרירה, הוצאות להורג מדומה, בידוד, הזרקות סמים, מתחם מייסר בקופסאות זעירות, ריצות מאולצות כשהן מכוסות ברדס וחרדה. איומים על משפחות. התנהגות בזוי שכזו, בצביעות כדי לשמור על ערכים ובטיחות אמריקאים, גורמת לכמה אמריקאים לרצות לגרוס את הדגלים שלהם.

אשמתם של שבויים זרים לרוב אינה ידועה. אין ניסויים. אין אפילו הגדרה ברורה לאשמה. גם אם הוכחה אשמה, עינויים הם לא מוסריים ולא חוקיים. תוכנית העינויים שלאחר 9 בספטמבר הפרה את החוקה האמריקאית, את הקוד האחיד של ארה"ב לצדק צבאי, ואת החוק הבינלאומי.

מדיניות העינויים של ארה"ב נשענת בחלקה על ההיגיון האבסורדי של הפסיכולוגים ג'יימס מיטשל וברוס ג'סן, לפיו כלבים מפסיקים להתנגד לזעזועים חשמליים כאשר למידה של התנגדות חסרת תועלת, אסירים ישחררו מידע אמת כאשר יעברו עינויים. שימו לב, הכלבים המסכנים לא חשפו שום מידע. ובהינתן אילוף חיבה, כלבים ישתפו פעולה בשמחה.

בשנת 2002, מיטשל וג'סן יישמו עינויים באתר שחור בארה"ב בתאילנד בניהולה של ג'ינה הספל, שקלטות הווידאו של האתר השמידו אותה ב-2005 וכיום היא סגנית מנהל ה-CIA של טראמפ. באותה שנה, ה-CIA העביר כמעט את כל תוכנית החקירה שלו למיקור חוץ למיטשל, ג'סן ושותפים שפיתחו 20 "טכניקות חקירה משופרות" תמורת 81.1 מיליון דולר. רוצח סדיסט יכול היה לעשות את זה בחינם.

מה היה התירוץ לקלקול במימון מס? עו"ד ה-CIA ג'ון ריזו הסביר, "הממשלה רצתה פתרון. זה רצה דרך לגרום לבחורים האלה לדבר". ריזו האמין שאם תתרחש מתקפה נוספת והוא לא יצליח להכריח שבויים לדבר, הוא יהיה אחראי לאלפי מקרי מוות.

התובע הכללי לשעבר אלברטו גונזלס הגן על "היכולת של תוכנית העינויים להשיג מידע במהירות מטרוריסטים שנתפסו... כדי להימנע ממעשי זוועה נוספים נגד אזרחים אמריקאים".

אז האכזריות מוגנת בשם ההגנה עלינו, כאילו אנחנו תרנגולות שמתרוצצות, מתוך אמונה שהשמיים ייפלו אם לא נתקשה עכשיו. אבל אם פעולה בזמן היא קריטית, האם זה לא מבזבז זמן ללכת במהירות בכיוון הלא נכון?

אחרי הכל, חוקרים ותיקים יודעים שעינויים הם חסרי תועלת. זה פוגע בבהירות הנפשית, בקוהרנטיות ובזיכרון. בדו"ח שלה לשנת 2014, ועדת המודיעין של הסנאט הכירה בכישלון הבלתי מעורער של העינויים ככלי לאיסוף מידע: הוא אינו רוכש לא מודיעין בר-פעולה ולא שיתוף פעולה של אסירים. קורבנות, בוכים, מתחננים וייבבים, הופכים ל"בלתי מסוגלים לתקשר ביעילות".

מגעיל במיוחד הוא המוסר הכפול של ארה"ב לצדק. הנשיאים ג'ורג' בוש, ברק אובמה וטראמפ הגנו על חברי תוכנית העינויים מפני העמדה לדין, לעתים קרובות על ידי הפעלת "הפריבילגיה המבצעת של סודות המדינה". כנראה שאנשי עינויים לא שייכים למשפט. הם מעל החוק. אנחנו אמורים להבין שהם עושים כמיטב יכולתם, משרתים את האומה שלנו, ממלאים פקודות, לחוצים, חוששים: אנשים טובים עם מניעים נעלה.

אולם כאשר אנו פונים לחמושים חשודים במזרח התיכון, איננו אמורים לשקול את הנסיבות, המניעים, הלחצים או הפחדים שלהם. כנראה שגם הם לא שייכים למשפט. הם מתחת לחוק. מסמרים אותם במזל"טים, ההרג החוץ-משפטי טעים יותר מבחינה פוליטית מעינויים לא-משפטיים.

מיטשל, ג'סן ושותפים עומדים בפני תביעה בבית המשפט ב-26 ביוני, וטראמפ מנסה לחסום את הגישה של בית המשפט הפדרלי לעדויות ה-CIA בטענה של "ביטחון לאומי".

אבל כל עוד ארה"ב תופסת אויבים כמו שמדבירים תופסים ג'וקים, הביטחון הלאומי יהיה חמקמק וכל שלום לא יהיה יציב יותר מבית קלפים.

שימו לב שמאמצי המודיעין סובבים תמיד סביב השגת מודיעין הרסני: מידע להבסת אויבים. לא מחפשים מודיעין קונסטרוקטיבי, שום דבר שיאיר את הסיבות לאלימות ופתרונות שיתופיים.

למה? כי ה-CIA, ה-NSA ומשרד ההגנה מוקפים במשימות ארגוניות לכיבוש אויבים, משימות שמגבילות את יכולת הנפש לתפוס את האויב כבעל כל לב או מוח ששווה לדאוג להם.

אם ניצור משרד השלום האמריקני שמשימתו הייתה לטפל בשורשי האלימות בצורה לא אלימה, משימה כזו תכוון את כושר ההמצאה וההתלהבות האמריקאית לתמונה הרחבה יותר של פתרון סכסוכים וידידות, במקום למסקנות נואשות שביטחון דורש אכזריות כלפי אויבים.

עלינו לשאול בהתחשבות מחברים ואויבים מהמזרח התיכון את נקודת המבט שלהם על דאעש, הטליבאן וארה"ב, לשאול את הרעיונות שלהם ליצירת אמון, אכפתיות, צדק ושלום, לניהול חיים משמעותיים, שיתוף עושר וכוח ופתרון. חילוקי דעות. שאלות כאלה יעוררו במהירות את המודיעין הקונסטרוקטיבי המעצים הדרושה כדי להפעיל פתרונות שיתופיים.

אבל ללא גישה אכפתית לשלום, הדמיון האמריקאי מכשיל אותנו, ומדמיין רק את הרע שעלול לנבוע מסירוב לענות ולהרוג, ולא את הטוב שיבוא מפתרון סכסוך לא אלים.

קריסטין כריסטמן היא מחברת טקסונומיה של שלום. https://sites.google-.com/ site/paradigmforpeace  גרסה קודמת פורסמה לראשונה ב- אולבני טיימס.