זה היה באביב 2003 במהלך הפלישה בראשות אמריקה לעיראק. הייתי בכיתה ב ', גרתי בבסיס צבאי אמריקאי בגרמניה, למדתי באחד מבתי הספר הרבים של הפנטגון למשפחות חיילים שהוצבו בחו"ל. בבוקר יום שישי אחד, הכיתה שלי הייתה על סף מהומה. התכנסנו סביב תפריט ארוחת הצהריים שלנו, נחרדנו לגלות שהצ'יפס הזהוב והפריך שהעריצנו הוחלף במשהו שנקרא "צ'יפס חופש".
"בניית גשרים, לא חומות", עיתונאי הגבול, ספרו האחרון והטורד ביותר של טוד מילר, יוצא לדרך. ואף פעם לא מפסיק. בדפי הפתיחה מילר מתאר מפגש עם חואן קרלוס בכביש מדברי עשרים קילומטרים מצפון לגבול ארה"ב-מקסיקו.
"הדבר היחיד הטרגי יותר ממה שקרה לעם האפגני הוא שבעוד כמה ימים אמריקה תשכח שוב את אפגניסטן", אומר מתיו הוה, ותיק קרב נכים ובעל משרד החוץ לשעבר שהוצב במחוז זאבול באפגניסטן שהתפטר בשנת 2009. למחות על הסלמת ממשל אובמה במלחמה באפגניסטן. הוא אומר הרבה מארצות הברית
מאז מלחמת העולם השנייה הוצבו חיילים אמריקאים בבסיסי צבא אמריקאים ברחבי העולם. כיום ישנם כ -750 בסיסים כאלה בכשמונים מדינות ובמושבות.
בתקשורת האמריקאית, הדרמה המתפתחת באפגניסטן התמקדה במידה רבה בכישלון הפנטגון ולשאלות על כישלונו של הנשיא ביידן. האם ארה"ב "חתכה וברחה", ויתרה על בעל ברית להקה של קנאים דתיים עקובים מדם?
סופרים ובהם האוורד צין, צ'למרס ג'ונסון, נועם חומסקי וג'ון פילגר הזהירו במשך עשרות שנים שהאובססיות המיליטריזסטיות האמריקאיות למלחמות לכפות את האימפריה האמריקנית על העולם יסתיימו באסון.
זו רחוקה מהמלחמה הארוכה ביותר בארה"ב. לא היה שלום לפניו או לאחריו. אין אחרי זה עד שהם מסיימים את זה - והפצצה תמיד הייתה רוב מה שהיא. אין לזה שום קשר להתנגדות לטרור.
אני מניח שכולם יסכימו שהם נכונים לגבי האירועים המדהימים של השבועות האחרונים באפגניסטן.
