האם מעצמת העל השנייה של העולם יכולה לעלות מאפר של עשרים שנות מלחמה?

15 בפברואר מציינים את היום, לפני 17 שנה, בו ההפגנות העולמיות נגד הפלישה לעיראק הממתינות היו כה מאסיביות עד שזו ניו יורק טיימס דעת הקהל העולמית כינתה "מעצמת-העל השנייה". אך ארה"ב התעלמה ממנה ופלשה לעיראק בכל מקרה. אז מה קרה מהתקוות הגדולות של אותו יום?

צבא ארה"ב לא ניצח במלחמה מאז 1945, אלא אם כן אתה סופר את התאוששות המאחזים הקולוניאליים הזעירים של גרנדה, פנמה וכווית, אך יש איום אחד שהוא הצליח להתמרן ללא הפסקה בלי לירות יותר מכמה קטלניים יריות רובה וקצת גז מדמיע. למרבה האירוניה, האיום הקיומי הזה הוא זה שיכול היה לצמצם אותו בשלווה לגודל ולסלק את כלי הנשק המסוכנים והיקרים ביותר שלו: אזרחיה אוהבי השלום.

במהלך מלחמת וייטנאם, אמריקאים צעירים שעמדו בפני הגרלת חיים ומוות, בנו עוצמה תנועה נגד מלחמה. הנשיא ניקסון הציע לסיים את הטיוטה כדרך לערער את תנועת השלום, מאחר שהוא האמין כי צעירים יפסיקו להפגין נגד המלחמה ברגע שהם כבר לא יהיו מחויבים להילחם. בשנת 1973 הסתיים הטיוטה ועזב את המקום צבא מתנדב שבודד את הרוב המכריע של האמריקנים מההשפעה הקטלנית של מלחמות אמריקה.

למרות היעדר טיוטה, צצה תנועה אנטי-מלחמתית חדשה - הפעם עם טווח הגעה עולמי - בתקופה שבין פשעי ה -9 בספטמבר לפלישת ארה"ב הבלתי חוקית לעירק במארס 11. הפגנות ה- 2003 בפברואר 15, היו ההפגנות הגדולות ביותר בהיסטוריה האנושית, איחוד אנשים ברחבי העולם בניגוד לסיכוי הבלתי מתקבל על הדעת כי ארה"ב תפתח בפועל את תקיפת "ההלם והיראה" שלה בעירק. כ -30 מיליון איש ב 800 ערים לקחו חלק בכל יבשת, כולל אנטארקטיקה. דחייה מסיבית זו של מלחמה, שהונצחה בסרט התיעודי אנחנו רבים, לד ניו יורק טיימס העיתונאי פטריק א. טיילר ל הערה שהיו עכשיו שתי מעצמות-על על פני כדור הארץ: ארצות-הברית ודעת הקהל העולמית.  

מכונת המלחמה האמריקאית הפגינה זלזול מוחלט ביריבתה העליונה, ושחררה מלחמה לא חוקית על בסיס שקרים שהשתוללו כעת בשלבים רבים של אלימות וכאוס מזה 17 שנה. ללא שום סוף באופק למלחמות ארצות הברית ובעלות הברית באפגניסטן, עירק, סומליה, לוב, סוריה, פלסטין, תימן ו מערב אפריקה, והדיפלומטי ההולך וגובר של טראמפ לוחמה כלכלית נגד איראן, ונצואלה וצפון קוריאה המאיימות להתפוצץ למלחמות חדשות, איפה המעצמה השנייה עכשיו, כשאנחנו זקוקים לה יותר מתמיד

מאז ההתנקשות בארה"ב בגנרל סולימאני האיראני בעירק ב- 2 בינואר, תנועת השלום התחדשה לרחובות, כולל אנשים שצעדו בפברואר 2003 ופעילים חדשים צעירים מכדי לזכור תקופה בה ארה"ב לא הייתה במלחמה. היו שלושה ימי מחאה נפרדים, אחד ב -4 בינואר, אחר בתאריך ויום פעולה גלובלי ב -9. העצרות התקיימו במאות ערים, אך הן לא משכו כמעט את המספרים שיצאו למחות על המלחמה העומדת עם עירק בשנת 25, או אפילו את אלה של העצרות הקטנות והמשמרות שהמשיכו כשמלחמת עירק ספירלה משליטה עד לפחות 2003. 

כישלוננו להפסיק את מלחמת ארה"ב נגד עירק בשנת 2003 היה מייאש מאוד. אולם מספר הפעילים בתנועה נגד המלחמה האמריקנית הצטמצם עוד יותר לאחר בחירות ברק אובמה ב -2008. אנשים רבים לא רצו למחות על הנשיא השחור הראשון של האומה, ורבים, כולל ועדת פרס נובל לשלום, האמינו באמת שהוא יהיה "נשיא שלום."

ואילו אובמה מכבד בחוסר רצון ההסכם של בוש עם ממשלת עירק לסגת כוחות אמריקאים מעירק והוא חתם על הסכם הגרעין באיראן, הוא היה רחוק מנשיא שלום. הוא פיקח על א דוקטרינה חדשה של מלחמה סמויה ופרוקסיונית שהפחיתה באופן משמעותי את הנפגעים הצבאיים של ארה"ב, אך שחררה את ההסלמה של המלחמה באפגניסטן, קמפיין נגד דאעש בעירק ובסוריה הרס ערים שלמות, פי עשרה ב- CIA תקיפות מזלט על פקיסטן, תימן וסומליה, ומלחמות פרוקסי עקובות מדם בלוב ובסוריה בכך זעם על היום. בסוף, אובמה בילה יותר על הצבא והטיל יותר פצצות על יותר מדינות מאשר בוש עשה. הוא גם סירב להחזיק את בוש ועקרוניו אחראים לפשעי המלחמה שלהם.

המלחמות של אובמה לא היו מוצלחות יותר ממלחמותיו של בוש בהשבת שלום או יציבות לאחת מאותן מדינות או בשיפור חיי עמם. אבל "של אובמה"גישה מוסווית, שקטה וחסרת תקשורת"למלחמה הפכה את מדינת ארה"ב למלחמה האינסופית לקיימת הרבה יותר מבחינה פוליטית. על ידי צמצום נפגעים בארה"ב וניהול מלחמה בפחות תרועה, הוא העביר את המלחמות של אמריקה רחוק יותר לצללים והעניק לציבור האמריקני אשליה של שלום בעיצומה של מלחמה אינסופית, ובכך למעשה פירק את נשק חלוקת תנועת השלום.

מדיניות המלחמה הסודית של אובמה גובתה בקמפיין מרושע נגד כל משרוקיות אמיצות שניסו לגרור אותה לאור. ג'פרי סטרלינג, תומאס דרייק, צ'לסי מאנינג, ג'ון קירייקו, אדוארד סנודן וכעת ג'וליאן אסאנג 'הועמדו לדין ונכלא תחת פרשנויות חדשות חסרות תקדים לחוק הריגול מתקופת מלחמת העולם השנייה.

עם דונלד טראמפ בבית הלבן, אנו שומעים את הרפובליקנים מפעילים את אותם תירוצים עבור טראמפ - שרץ על במה אנטי-מלחמתית - שהדמוקרטים עשו לאובמה. ראשית, תומכיו מקבלים מס שפתיים בנוגע לרצון לסיים מלחמות ולהביא חיילים הביתה כחשוף מה הנשיא באמת רוצה לעשות, גם כשהוא ממשיך להסלים את המלחמות. שנית, הם מבקשים מאיתנו להיות סבלניים מכיוון שלמרות כל העדויות בעולם האמיתי, הם משוכנעים שהוא עובד קשה מאחורי הקלעים למען השלום. שלישית, בשוטר אחרון המערער על שני טיעוניהם האחרים, הם מרימים את ידיהם ואומרים שהוא "רק" הנשיא, והפנטגון או "המדינה העמוקה" הם חזקים מכדי שאפילו יוכל לאלף אותו.

תומכי אובמה וטראמפ כאחד השתמשו בחצובה המטלטלת הזו של חוסר הידיעות הפוליטית בכדי להעניק לאיש שמאחורי השולחן, שם נהג הדול לעצור חפיסה שלמה של "לצאת מכרטיסי חינם" למלחמה אינסופית פשעי מלחמה. 

"הגישה המחופשת, השקטה וחסרת התקשורת" של אובמה וטראמפ למלחמה, חיסלה את המלחמות והמיליטריזם של אמריקה כנגד נגיף הדמוקרטיה, אך תנועות חברתיות חדשות צמח להתמודד עם בעיות קרובות יותר לבית. המשבר הפיננסי הביא לעליית התנועה הכובשת, וכעת משבר האקלים ובעיות הגזע וההגירה האמריקאית עוררו כל תנועות חדשות מהרגש. תומכי השלום עודדו תנועות אלה להצטרף לקריאה לקיצוצים משמעותיים בפנטגון, ומתעקשים שמאות מיליארדי החסכון יוכלו לעזור במימון כל דבר, החל מ- Medicare for All ועד Green New Deal ועד חינם שכר לימוד במכללות.

כמה מגזרים בתנועת השלום הראו כיצד להשתמש בטקטיקות יצירתיות ולבנות תנועות מגוונות. התנועה למען זכויות האדם והאזרח של הפלסטינים כוללת סטודנטים, קבוצות מוסלמיות ויהודיות, וכן קבוצות שחורות ומוציאות הילידים שנלחמות במאבקים דומים כאן בבית. מעורר השראה הם קמפיינים לשלום בחצי האי הקוריאני בהובלת אמריקאים קוריאנים, כמו למשל נשים חוצות את ה- DMZ, שהפגישה נשים מצפון קוריאה, דרום קוריאה וארצות הברית כדי להראות לממשל טראמפ איך נראית דיפלומטיה אמיתית.

היו גם מאמצים פופולריים מוצלחים שדחפו את הקונגרס הסרב לנקוט עמדות נגד מלחמה. במשך עשרות שנים הקונגרס שמח רק להשאיר את המלחמה לנשיא, מבטל את תפקידו החוקתי ככוח היחיד שהוסמך להכריז מלחמה. הודות ללחץ הציבורי חלה שינוי מדהים. 

בשנת 2019, שני בתי הקונגרס הצביע לסיים את התמיכה של ארה"ב במלחמה שהובילה סעודיה בתימן ולאסור מכירת נשק לסעודיה למלחמה בתימן, למרות שהנשיא טראמפ הטיל וטו שתי החשבונות. כעת הקונגרס עובד על הצעות חוק לאיסור מפורש על מלחמה בלתי מורשית על איראן. הצעות חוק אלה מוכיחות כי לחץ ציבורי יכול להניע את הקונגרס, כולל סנאט שנשלט על ידי הרפובליקנים, להחזיר את סמכויותיו החוקתיות על מלחמה ושלום מצד הרשות המבצעת.

אור בהיר נוסף בקונגרס הוא עבודתו החלוצית של אשת הקונגרס מהראשונה אילהאן עומר, שהנפיקה לאחרונה סדרת הצעות חוק שנקראו מסלול לשלום שמאתגרים את מדיניות החוץ המיליטריסטית שלנו. בעוד שקשה יהיה לקבל את הצעות החוק שלה בקונגרס, הם מציבים סמן לאן פנינו צריכים להגיע. משרדו של עומר, בניגוד לרבים אחרים בקונגרס, פועל למעשה ישירות עם ארגוני גורמים שיכולים לדחוף חזון זה קדימה.

הבחירות לנשיאות מציעות הזדמנות לדחוף את סדר היום נגד המלחמה. האלוף האפקטיבי והמחויב ביותר במלחמה במירוץ הוא ברני סנדרס. הפופולריות של קריאתו להוציא את ארה"ב מההתערבויות הקיסריות שלו ושלו קולות כנגד 84% מחשבונות ההוצאה הצבאית מאז 2013, באים לידי ביטוי לא רק במספר הסקרים שלו, אלא גם באופן שבו מועמדים דמוקרטים אחרים ממהרים לתפוס עמדות דומות. כולם אומרים כעת כי ארה"ב צריכה להצטרף שוב לעסקת הגרעין באיראן; כולם מתחו ביקורת על תקציב הפנטגון "המנופח", למרות באופן קבוע מצביע בעד זה; ורובם הבטיחו להביא כוחות ארה"ב הביתה מהמזרח התיכון הגדול יותר.

אז כשאנו מסתכלים לעתיד בשנת הבחירות הזו, מה הסיכוי שלנו להחיות את המעצמה השנייה השנייה בעולם ולסיים את מלחמות אמריקה?

בהיעדר מלחמה חדשה גדולה, לא סביר שנראה הפגנות גדולות ברחובות. אך שני עשורים של מלחמה אין סופית יצרו רגש חזק נגד המלחמה בקרב הציבור. שנת 2019 Pew Research Center הסקר מצא כי 62 אחוז מהאמריקנים אמרו כי המלחמה בעירק לא שווה להילחם ו 59 אחוז אמרו אותו דבר למלחמה באפגניסטן.

על איראן, סקר של אוניברסיטת מרילנד בספטמבר 2019 הראה שרק חמישית מהאמריקנים אמרו כי ארה"ב "צריכה להיות מוכנה לצאת למלחמה" כדי להשיג את יעדיה באיראן, בעוד שלושת רבעים אמרו כי מטרות ארה"ב אינן מצדיקות התערבות צבאית. יחד עם הערכת הפנטגון, עד כמה תהיה מלחמה הרת אסון עם איראן, סנטימנט ציבורי זה הניע את ההפגנות והגינוי העולמיים שאילצו את טראמפ באופן זמני לכנות את ההסלמה והאיומים הצבאיים שלו נגד איראן.

לכן, בעוד שתעמולת המלחמה של ממשלתנו שכנעה אמריקאים רבים שאנחנו חסרי אונים להפסיק את המלחמות הקטסטרופליות שלה, היא לא הצליחה לשכנע את מרבית האמריקנים שאנחנו טועים ברצוננו. כמו בנושאים אחרים, לאקטיביזם יש שני מכשולים עיקריים להתגבר עליהם: ראשית לשכנע אנשים שמשהו לא בסדר; ושנית להראות להם שעל ידי עבודה משותפת לבניית תנועה עממית אנו יכולים לעשות משהו בנדון.

הניצחונות הקטנים של תנועת השלום מדגימים שיש לנו יותר כוח לאתגר את המיליטריזם של ארה"ב מכפי שרוב האמריקנים מבינים. ככל שאנשים שוחרי שלום יותר בארצות הברית ובעולם מגלים את הכוח שיש להם באמת, למעצמה השנייה שהצצנו בקצרה ב- 15 בפברואר 2003 יש פוטנציאל להתעצם, מחויב יותר ונחוש יותר מאפר של שני עשורים של מלחמה.

נשיא חדש כמו ברני סנדרס בבית הלבן היה מייצר פתח חדש לשלום. אך כמו בסוגיות פנים רבות, פתיחה זו תניב רק פרי ותתגבר על התנגדותם של אינטרסים מוקנים עוצמתיים אם תהיה מאחוריה תנועה המונית בכל שלב. אם יש שיעור לאמריקאים אוהבי השלום בנשיאות אובמה וטראמפ, זה שאנחנו לא יכולים פשוט לצאת מדוכן ההצבעה ולהשאיר אותו לאלוף בבית הלבן כדי לסיים את המלחמות שלנו ולהביא לנו שלום. בסופו של דבר, זה באמת תלוי בנו. אנא הצטרף אלינו!

Medea בנימין הוא cofounder של CODEPINK לשלום, ומחברם של מספר ספרים, כולל בתוך איראן: ההיסטוריה האמיתית והפוליטיקה של הרפובליקה האסלאמית של איראן. ניקולה ג'יי דייויס הוא עיתונאי עצמאי, חוקר ב- CODEPINK ומחבר הספר דם על הידיים שלנו: הפלישה האמריקנית להשמדת עיראק.