האם אוניברסיטאות ארגוניות יכולות לאפשר ביקורת על ישראל?

אוניברסיטת קליפורניה מחפשת לאסור ביקורת על ישראל. זוהי תופעה נפוצה בארצות הברית, כפי שהעיד שתיים חדש דיווחים ומקרים כמו זה של סטיבן סלאיטה, מחברו של זכויות לא אזרחיות: פלסטין וגבולות החופש האקדמי.

סלאיטה פוטרה על ידי אוניברסיטת אילינוי בגלל ביקורת על ישראל בטוויטר. נורמן פינקלשטיין נדחה על ידי אוניברסיטת דפול בשל ביקורת על ישראל. ויליאם רובינסון כמעט הודח מאוניברסיטת סנטה ברברה בגלל סירובו "לחזור בתשובה" לאחר שביקר את ישראל. ג'וזף מסד בקולומביה עבר חוויה דומה.

מדוע, במדינה שמותחת את "חופש הביטוי" עד כדי כיסוי שוחד לפוליטיקאים, זה יהיה מקובל לבקר את ארצות הברית אך לא מדינה זעירה ומרוחקת שנוצרה זה עתה ב-1948? ולמה צנזורה כזו צריכה להגיע אפילו למוסדות שבדרך כלל עורמים "חופש אקדמי" על גבי "חופש הביטוי" כטיעון נגד צנזורה?

בראש ובראשונה, אני חושב, הוא טבעה של ישראל. זו אומה שמתרגלת אפרטהייד ורצח עם במאה העשרים ואחת תוך שימוש במימון ונשק אמריקאי. זה לא יכול לשכנע אנשים בקבילות של מדיניות זו בדיון פתוח. היא יכולה רק להמשיך בפשעיה על ידי התעקשות שדווקא כממשלה המשרתת קבוצה אתנית אחת בלבד - כל ביקורת מסתכמת באיום של אפרטהייד ורצח עם הידוע כ"אנטישמיות".

שנית, אני חושב, היא ההתרפסות של המוסד החינוכי המנוון העכשווי, המשרת את התורם העשיר, לא חקר האינטלקט האנושי. כשתורמים עשירים דורשים להעלים את ה"אנטישמיות", כך זה. (ואיך אפשר להתנגד מבלי להיות "אנטישמי" או להיראות כמחלוקות על כך שבאמת יש אנטישמיות אמיתית בעולם ושהיא לא מוסרית כמו שנאה לכל קבוצה אחרת).

שלישית, התקיפה נגד הביקורת על ישראל היא תגובה להצלחתה של ביקורת כזו ולמאמצי ה-BDS (חרמות, מימוש וסנקציות) תנועה. הסופר הישראלי מנפרד גרסטנפלד פרסם בגלוי ב- ג'רוזלם פוסט אסטרטגיה ליצירת דוגמה של כמה פרופסורים בארה"ב כדי "להפחית את איום החרמות".

סלאיטה קרא לספר שלו זכויות לא אזרחיות כי ההאשמות על דיבור בלתי מקובל לובשות בדרך כלל צורה של הכרזת צורך להגן על הנימוס. סלאיטה לא צייצה או התקשרה בדרך אחרת לשום דבר אנטישמי. הוא צייץ ובאופן אחר העביר הצהרות רבות המתנגדות לאנטישמיות. אבל הוא ביקר את ישראל וקילל בו זמנית. וכדי להחמיר את החטא, הוא השתמש בהומור וסרקזם. פרקטיקות כאלה מספיקות כדי להרשיע אותך בבית משפט להתמרמרות בארה"ב ללא כל בחינה מדוקדקת של האם הקללה הסרקסטית אכן ביטאה שנאה או להיפך, ביטאה זעם מוצדק. קריאת הציוצים הפוגעניים של סלאיטה בהקשר של כל שאר הציוצים שלו פוטרת אותו מאנטישמיות תוך שמותירה אותו אשם ברור ב"אנטישמיות", כלומר: ביקורת על ממשלת ישראל.

ביקורת זו יכולה ללבוש צורה של ביקורת על מתנחלים ישראלים. סלאיטה כותב בספרו:

"יש כמעט חצי מיליון מתנחלים יהודים בגדה המערבית. אוכלוסייתם גדלה כיום בקצב כפול מזה של ישראלים אחרים. הם משתמשים ב-90 אחוז ממי הגדה המערבית; 3.5 מיליון הפלסטינים בשטח משלמים עם 10 האחוזים הנותרים. הם נוסעים בכבישים מהירים ליהודים בלבד בזמן שהפלסטינים ממתינים שעות במחסומים (ללא ערובה למעבר, גם כשהם נפצעים או יולדים). הם תוקפים באופן קבוע נשים וילדים; חלקם קוברים בחיים את הילידים. הם משחיתים בתים וחנויות. הם דרסו הולכי רגל עם המכוניות שלהם. הם מגבילים את החקלאים מאדמתם. הם כורעים על ראשי גבעות שלא שייכים להם. הם מפציצים בתים והורגים תינוקות. הם מביאים איתם כוח ביטחון היי-טק המורכב ברובו מגויסים כדי לתחזק את המנגנון הנורא הזה".

אפשר לקרוא אפילו ביקורת כזו ארוכה מהטוויטר ולדמיין תוספות מסוימות לה. אבל, קריאה של כל הספר שממנו ציטטתי אותו, תבטל את האפשרות לפנטז שסלאיטה, בקטע הזה, דוגלת בנקמה או באלימות או בגנות מתנחלים בגלל דתם או מוצאם, או משווה את כל המתנחלים זה לזה פרט ל עד כמה שהם חלק ממבצע של טיהור אתני. סלאיטה לא מתרץ אף אחד מהצדדים של הסכסוך, אבל מבקר את הרעיון שיש פלסטין סכסוך עם שני צדדים שווים:

"מאז 2000, ישראלים הרגו 2,060 ילדים פלסטינים, בעוד שפלסטינים הרגו 130 ילדים ישראלים. ספירת ההרוגים הכוללת בתקופה זו היא למעלה מ-9,000 פלסטינים ו-1,190 ישראלים. ישראל הפרה לפחות שבעים ושבע החלטות האו"ם והוראות רבות של אמנת ג'נבה הרביעית. ישראל כפתה מאות התנחלויות על הגדה המערבית, בעוד שהפלסטינים בתוך ישראל נלחצים יותר ויותר וממשיכים להיות עקורים פנימיים. ישראל הרסה כמעט שלושים אלף בתים פלסטינים כעניין של מדיניות. הפלסטינים הרסו אפס בתים ישראלים. כיום יותר מששת אלפים פלסטינים נמקים בבתי הכלא הישראליים, כולל ילדים; אף ישראלי לא כובש כלא פלסטיני".

סלאיטה רוצה להחזיר אדמה פלסטינית לפלסטינים, בדיוק כפי שהוא רוצה שלפחות חלק מאדמה אינדיאנית תוחזר לילידים. דרישות כאלה, גם כשהן אינן מסתכמות אלא בעמידה בחוקים ובאמנות קיימים, נראות לקוראים מסוימים בלתי הגיוניות או נקמניות. אבל מה שאנשים מדמיינים חינוך מורכב ממנו אם לא השיקול של רעיונות שנראים בהתחלה בלתי הגיוניים הוא מעבר לי. והתפיסה שהחזרת קרקע גנובה חייבת להיות כרוכה באלימות היא תפיסה שנוספה להצעה על ידי הקורא.

עם זאת, יש לפחות תחום אחד שבו סלאיטה מקבל את האלימות בצורה ברורה וגלויה, והוא צבא ארצות הברית. סלאיטה כתב טור שביקר את תעמולת "תמוך בחיילים", שבו אמר, "אשתי ואני דנים לעתים קרובות במה שהבן שלנו עשוי לגדול להשיג. תחום עקבי של אי הסכמה הוא בחירת הקריירה האפשרית שלו. היא יכולה לחשוב על כמה דברים גרועים ממנו שיום אחד יצטרף לצבא (בכל תפקיד), בעוד שלא אתנגד להחלטה כזו".

תחשוב על זה. הנה מישהו שמעלה טיעון מוסרי להתנגדות לאלימות בפלסטין, והגנה באורך ספר על חשיבותה של עמדה זו גוברת על דאגות של נוחות או נימוס. והוא לא יתנגד כל כך שבנו יצטרף לצבא ארצות הברית. במקום אחר בספר הוא מציין כי אקדמאים בארה"ב "יכולים לנסוע, למשל, לאוניברסיטת תל אביב ולהתיידד עם גזענים ופושעי מלחמה". תחשוב על זה. זה אקדמאי אמריקאי שכותב את זה בזמן שדיוויד פטראוס, ג'ון יו, קונדוליסה רייס, הרולד קו ועשרות מחבריהם פושעי מלחמה מלמדים באקדמיה בארה"ב, ולא בלי מחלוקת ענקית שסלאיטה לא הייתה יכולה להימנע מלשמוע עליהן. בתגובה לזעם על הביקורת שלו על "תמוך בחיילים", המעסיקה שלו דאז, וירג'יניה טק, הכריזה בקול על תמיכתה בצבא האמריקני.

צבא ארה"ב פועל על סמך האמונה, כפי שנמצאה בשמות המבצעים והנשק שלו וכן בדיונים המורחבים שלו, שהעולם הוא "טריטוריה הודית", ושחיי הילידים אינם חשובים. פרופסור בווסט פוינט שהוצע לאחרונה התמקדות במבקרי המיליטריזם האמריקאי במוות, לא רק בשלילת כהונה. ולמה ביקורת כזו מסוכנת? כי שום דבר שצבא ארה"ב לא עושה לתושבי אפגניסטן, עיראק, פקיסטן, תימן, סומליה, סוריה או כל מקום אחר אינו בר הגנה ממה שהצבא הישראלי עושה בעזרתו - ואני לא חושב שזה ייקח הרבה שיקולים שֶׁל העובדות שמישהו כמו סטיבן סלאיטה יבין את זה.